טוב, הדרך שבזכותה הגעתי אל הספר היא די מקרית... אני טסה עם אמא שלי לארצות הברית בקיץ, והיא קנתה לנו כרטיסים למחזה "מטילדה", וביקשה שאקרא אותו. לי, כמובן, לא הייתה בעיה- אני אוהבת לקרוא. מאוד אוהבת לקרוא. כמה ימים לאחר מכן דודה שלי נכנסה הביתה כשבידיה שני ארגזים מלאי ספרים. בין עשרות הספרים שמצאתי שם ואימצתי לי ראיתי גם את "מטילדה", אז לקחתי אותו מהערמה. גמרתי אותי תוך שעה וחצי. ספר קליל, נחמד, מצחיק ומשעשע שמיועד לילדים אך יכול בהחלט להתאים למבוגרים- גם אחותי בת השש וגם אמא שלי קראו אותו, ושתיהן מאוד אהבו. חוץ מזה, מטילדה היא דמות ללבבי- מה יותר טוב מתולעת ספרים ?!?

אזהרה מראש: ספוילרים !! אם אתם לא מעוניינים - אל תקראו את הביקורת הזו. הרשו לי רק להגיד - וואו. איזה ספר. יש לי כל כך הרבה דברים להגיד, אז אני אתחיל בדמויות. בקה פיצפטריק לא יודעת לבנות דמויות. מה לעשות. זו האמת. הדמויות משתנות לגמרי בכל ספר, ואי אפשר לשמור על חיבור אליהן. נורה - כמה שנאתי את נורה בהתחלה. בשני הספרים הראשונים היא התנהגה כמו בת טיפש-עשרה מושלמת. מחליטה דברים בפזיזות, לא חושבת בשיט על ההשלכות של דברים שהיא עושה, וכמו עומדת עם שלט "היי, סכנות, אני פה!". בספר השלישי היא מתחילה להשתפר. היא שוקלת את הדברים והמעשים שלה, והיא פחות או יותר סבירה. בספר הזה, היא כל כך הרבה יותר טובה. באמת הצלחתי להתחבר לדמות שלה, מה שהפך את הספר לעוד יותר מהנה. פאץ' - הו, פאץ'. בספר הראשון שנאתי את הבנאדם (ליתר דיוק, את המלאך, אבל למי אכפת). הוא היה יהיר ושחצן, מגעיל ומסתורי מדי. הוא הזכיר לי את ג'ייס ווילנד/לייטווד/מורגנשטרן/הרונדייל מבני הנפילים (אותו אני ממש שונאת, אבל זה לא העניין). בספר השני והשלישי עוד יותר שנאתי אותו. הוא נהיה דביק ורכרוכי, ולא שמר על האישיות שלו בשיט. אני זוכרת שבספר הזה היה איזשהו קטע שנורה מצפה שהוא יאמר לה משהו שמתאים לאישיות שלו, ובמקום זה הוא פוצח בנאום רומנטי. ובכל זאת, כשהוא נשלח לגיהנום... כמה בכיתי. כי זה פאץ'! הוא פשוט פאץ'! הוא לא יכול להישלח לגיהנום סתם ככה. מאותו רגע, בערך, התחברתי אליו. וי - דמות חסרת אישיות ושטחית שעומדת כמו משרתת לשירותה של נורה ומסיעה אותה לכל מקום שהיא רוצה. אבל- היא נפילה?!? את זה לא צפיתי. עכשיו נחזור לעלילה עצמה... עלילה סוחפת, מרגשת ולא צפויה, שנשארת מעניינת עד העמוד האחרון. בקה בהחלט יודעת איך לבנות סיפור וקו עלילה. ספוילר קטן ונחמד לסיום: סקוט !!!! למה הוא היה חייב למות ?!?

טוב, הדרך שבזכותה הגעתי אל הספר היא די מקרית... אני טסה עם אמא שלי לארצות הברית בקיץ, והיא קנתה לנו כרטיסים למחזה "מטילדה", וביקשה שאקרא אותו. לי, כמובן, לא הייתה בעיה- אני אוהבת לקרוא. מאוד אוהבת לקרוא. כמה ימים לאחר מכן דודה שלי נכנסה הביתה כשבידיה שני ארגזים מלאי ספרים. בין עשרות הספרים שמצאתי שם ואימצתי לי ראיתי גם את "מטילדה", אז לקחתי אותו מהערמה. גמרתי אותי תוך שעה וחצי. ספר קליל, נחמד, מצחיק ומשעשע שמיועד לילדים אך יכול בהחלט להתאים למבוגרים- גם אחותי בת השש וגם אמא שלי קראו אותו, ושתיהן מאוד אהבו. חוץ מזה, מטילדה היא דמות ללבבי- מה יותר טוב מתולעת ספרים ?!?

אזהרה מראש: ספוילרים !! אם אתם לא מעוניינים - אל תקראו את הביקורת הזו. הרשו לי רק להגיד - וואו. איזה ספר. יש לי כל כך הרבה דברים להגיד, אז אני אתחיל בדמויות. בקה פיצפטריק לא יודעת לבנות דמויות. מה לעשות. זו האמת. הדמויות משתנות לגמרי בכל ספר, ואי אפשר לשמור על חיבור אליהן. נורה - כמה שנאתי את נורה בהתחלה. בשני הספרים הראשונים היא התנהגה כמו בת טיפש-עשרה מושלמת. מחליטה דברים בפזיזות, לא חושבת בשיט על ההשלכות של דברים שהיא עושה, וכמו עומדת עם שלט "היי, סכנות, אני פה!". בספר השלישי היא מתחילה להשתפר. היא שוקלת את הדברים והמעשים שלה, והיא פחות או יותר סבירה. בספר הזה, היא כל כך הרבה יותר טובה. באמת הצלחתי להתחבר לדמות שלה, מה שהפך את הספר לעוד יותר מהנה. פאץ' - הו, פאץ'. בספר הראשון שנאתי את הבנאדם (ליתר דיוק, את המלאך, אבל למי אכפת). הוא היה יהיר ושחצן, מגעיל ומסתורי מדי. הוא הזכיר לי את ג'ייס ווילנד/לייטווד/מורגנשטרן/הרונדייל מבני הנפילים (אותו אני ממש שונאת, אבל זה לא העניין). בספר השני והשלישי עוד יותר שנאתי אותו. הוא נהיה דביק ורכרוכי, ולא שמר על האישיות שלו בשיט. אני זוכרת שבספר הזה היה איזשהו קטע שנורה מצפה שהוא יאמר לה משהו שמתאים לאישיות שלו, ובמקום זה הוא פוצח בנאום רומנטי. ובכל זאת, כשהוא נשלח לגיהנום... כמה בכיתי. כי זה פאץ'! הוא פשוט פאץ'! הוא לא יכול להישלח לגיהנום סתם ככה. מאותו רגע, בערך, התחברתי אליו. וי - דמות חסרת אישיות ושטחית שעומדת כמו משרתת לשירותה של נורה ומסיעה אותה לכל מקום שהיא רוצה. אבל- היא נפילה?!? את זה לא צפיתי. עכשיו נחזור לעלילה עצמה... עלילה סוחפת, מרגשת ולא צפויה, שנשארת מעניינת עד העמוד האחרון. בקה בהחלט יודעת איך לבנות סיפור וקו עלילה. ספוילר קטן ונחמד לסיום: סקוט !!!! למה הוא היה חייב למות ?!?

אזהרה מראש: ספוילרים !! אם אתם לא מעוניינים - אל תקראו את הביקורת הזו. הרשו לי רק להגיד - וואו. איזה ספר. יש לי כל כך הרבה דברים להגיד, אז אני אתחיל בדמויות. בקה פיצפטריק לא יודעת לבנות דמויות. מה לעשות. זו האמת. הדמויות משתנות לגמרי בכל ספר, ואי אפשר לשמור על חיבור אליהן. נורה - כמה שנאתי את נורה בהתחלה. בשני הספרים הראשונים היא התנהגה כמו בת טיפש-עשרה מושלמת. מחליטה דברים בפזיזות, לא חושבת בשיט על ההשלכות של דברים שהיא עושה, וכמו עומדת עם שלט "היי, סכנות, אני פה!". בספר השלישי היא מתחילה להשתפר. היא שוקלת את הדברים והמעשים שלה, והיא פחות או יותר סבירה. בספר הזה, היא כל כך הרבה יותר טובה. באמת הצלחתי להתחבר לדמות שלה, מה שהפך את הספר לעוד יותר מהנה. פאץ' - הו, פאץ'. בספר הראשון שנאתי את הבנאדם (ליתר דיוק, את המלאך, אבל למי אכפת). הוא היה יהיר ושחצן, מגעיל ומסתורי מדי. הוא הזכיר לי את ג'ייס ווילנד/לייטווד/מורגנשטרן/הרונדייל מבני הנפילים (אותו אני ממש שונאת, אבל זה לא העניין). בספר השני והשלישי עוד יותר שנאתי אותו. הוא נהיה דביק ורכרוכי, ולא שמר על האישיות שלו בשיט. אני זוכרת שבספר הזה היה איזשהו קטע שנורה מצפה שהוא יאמר לה משהו שמתאים לאישיות שלו, ובמקום זה הוא פוצח בנאום רומנטי. ובכל זאת, כשהוא נשלח לגיהנום... כמה בכיתי. כי זה פאץ'! הוא פשוט פאץ'! הוא לא יכול להישלח לגיהנום סתם ככה. מאותו רגע, בערך, התחברתי אליו. וי - דמות חסרת אישיות ושטחית שעומדת כמו משרתת לשירותה של נורה ומסיעה אותה לכל מקום שהיא רוצה. אבל- היא נפילה?!? את זה לא צפיתי. עכשיו נחזור לעלילה עצמה... עלילה סוחפת, מרגשת ולא צפויה, שנשארת מעניינת עד העמוד האחרון. בקה בהחלט יודעת איך לבנות סיפור וקו עלילה. ספוילר קטן ונחמד לסיום: סקוט !!!! למה הוא היה חייב למות ?!?

אזהרה מראש: ספוילרים !! אם אתם לא מעוניינים - אל תקראו את הביקורת הזו. הרשו לי רק להגיד - וואו. איזה ספר. יש לי כל כך הרבה דברים להגיד, אז אני אתחיל בדמויות. בקה פיצפטריק לא יודעת לבנות דמויות. מה לעשות. זו האמת. הדמויות משתנות לגמרי בכל ספר, ואי אפשר לשמור על חיבור אליהן. נורה - כמה שנאתי את נורה בהתחלה. בשני הספרים הראשונים היא התנהגה כמו בת טיפש-עשרה מושלמת. מחליטה דברים בפזיזות, לא חושבת בשיט על ההשלכות של דברים שהיא עושה, וכמו עומדת עם שלט "היי, סכנות, אני פה!". בספר השלישי היא מתחילה להשתפר. היא שוקלת את הדברים והמעשים שלה, והיא פחות או יותר סבירה. בספר הזה, היא כל כך הרבה יותר טובה. באמת הצלחתי להתחבר לדמות שלה, מה שהפך את הספר לעוד יותר מהנה. פאץ' - הו, פאץ'. בספר הראשון שנאתי את הבנאדם (ליתר דיוק, את המלאך, אבל למי אכפת). הוא היה יהיר ושחצן, מגעיל ומסתורי מדי. הוא הזכיר לי את ג'ייס ווילנד/לייטווד/מורגנשטרן/הרונדייל מבני הנפילים (אותו אני ממש שונאת, אבל זה לא העניין). בספר השני והשלישי עוד יותר שנאתי אותו. הוא נהיה דביק ורכרוכי, ולא שמר על האישיות שלו בשיט. אני זוכרת שבספר הזה היה איזשהו קטע שנורה מצפה שהוא יאמר לה משהו שמתאים לאישיות שלו, ובמקום זה הוא פוצח בנאום רומנטי. ובכל זאת, כשהוא נשלח לגיהנום... כמה בכיתי. כי זה פאץ'! הוא פשוט פאץ'! הוא לא יכול להישלח לגיהנום סתם ככה. מאותו רגע, בערך, התחברתי אליו. וי - דמות חסרת אישיות ושטחית שעומדת כמו משרתת לשירותה של נורה ומסיעה אותה לכל מקום שהיא רוצה. אבל- היא נפילה?!? את זה לא צפיתי. עכשיו נחזור לעלילה עצמה... עלילה סוחפת, מרגשת ולא צפויה, שנשארת מעניינת עד העמוד האחרון. בקה בהחלט יודעת איך לבנות סיפור וקו עלילה. ספוילר קטן ונחמד לסיום: סקוט !!!! למה הוא היה חייב למות ?!?