האופסימיסטאמיל חביביהאופסימסט הוא מסוג הספרים שגורם לעין אחת לצחוק, ולהעין השניה לדמוע. אמיל חביבי היה שייך לדור אחר של סופרים. הוא היה קודם כל סוציאליסט, לאחר מכן ערבי, וחיפאי. קיצוניות -לאומנות לא היו מושגים בלקסיקון שלו -לפחות לא כמו היום. הוא היה ערבי וככזה חש שייכות לעמו,הוא קבל את הכיבוש הישראלי בודאי לא בשמחה. אבל כמו שכותב קורט וונגורט "ככה זה" באחד המאמרים שלו שפרסם כתב שהארץ הזו במשך הדורות עברה ידיים רבות. עכשיו שולטים בה יהודים. ובקריצת עין כמובן לא באמירה פומבית. בוודאי חשב בליבו שזה עדיין נסבל וגם זה יעבור. לכן מסוגל היה לכתוב ספר שיש בו הומור-הומור מר, אבל לשם השוואה על הנאצים לא נכתבו ספרים שהציגו אותם ככובשים בהומור לא מר ולא לא מר. שם לא יכול היה להיות הומור. על היהודים הרשה לעצמו לכתוב בהומור וגם על בני עמו. האופסימיסט במושגים שלנו הוא "שלימזל" תרגום לכאלו שאינם אשכנזים "חסר מזל" כזה שהפרוסה נופלת לו כשהחמאה למטה. הוא היה עתונאי והיה סופר והיה אדם חכם מאד ואיש העולם. כל התכונות הללו הביאו אותו לכתיבה באמת מצוינת. הספר הזה עוסק בטרגדיה של הערבים, על פי תפיסתו. אבל הוא האופסימסט לא בדיוק חכם במיוחד. הוא איש העם ונאלץ לעבור תקופה של קדבות וכיבושים, להחשב לאויב. יש בספור הזה משהו שמזכיר את כתיבתו של שלום עליכם. אותו אני מעריץ גדול. לסכום שווה קריאה, גם אם אתה/את אינכם מאוהדי השקפת העולם של ה"מגזר" ספר טוב באמת.
האופסימיסטאמיל חביביהאופסימסט הוא מסוג הספרים שגורם לעין אחת לצחוק, ולהעין השניה לדמוע. אמיל חביבי היה שייך לדור אחר של סופרים. הוא היה קודם כל סוציאליסט, לאחר מכן ערבי, וחיפאי. קיצוניות -לאומנות לא היו מושגים בלקסיקון שלו -לפחות לא כמו היום. הוא היה ערבי וככזה חש שייכות לעמו,הוא קבל את הכיבוש הישראלי בודאי לא בשמחה. אבל כמו שכותב קורט וונגורט "ככה זה" באחד המאמרים שלו שפרסם כתב שהארץ הזו במשך הדורות עברה ידיים רבות. עכשיו שולטים בה יהודים. ובקריצת עין כמובן לא באמירה פומבית. בוודאי חשב בליבו שזה עדיין נסבל וגם זה יעבור. לכן מסוגל היה לכתוב ספר שיש בו הומור-הומור מר, אבל לשם השוואה על הנאצים לא נכתבו ספרים שהציגו אותם ככובשים בהומור לא מר ולא לא מר. שם לא יכול היה להיות הומור. על היהודים הרשה לעצמו לכתוב בהומור וגם על בני עמו. האופסימיסט במושגים שלנו הוא "שלימזל" תרגום לכאלו שאינם אשכנזים "חסר מזל" כזה שהפרוסה נופלת לו כשהחמאה למטה. הוא היה עתונאי והיה סופר והיה אדם חכם מאד ואיש העולם. כל התכונות הללו הביאו אותו לכתיבה באמת מצוינת. הספר הזה עוסק בטרגדיה של הערבים, על פי תפיסתו. אבל הוא האופסימסט לא בדיוק חכם במיוחד. הוא איש העם ונאלץ לעבור תקופה של קדבות וכיבושים, להחשב לאויב. יש בספור הזה משהו שמזכיר את כתיבתו של שלום עליכם. אותו אני מעריץ גדול. לסכום שווה קריאה, גם אם אתה/את אינכם מאוהדי השקפת העולם של ה"מגזר" ספר טוב באמת.
האופסימיסטאמיל חביביהאופסימסט הוא מסוג הספרים שגורם לעין אחת לצחוק, ולהעין השניה לדמוע. אמיל חביבי היה שייך לדור אחר של סופרים. הוא היה קודם כל סוציאליסט, לאחר מכן ערבי, וחיפאי. קיצוניות -לאומנות לא היו מושגים בלקסיקון שלו -לפחות לא כמו היום. הוא היה ערבי וככזה חש שייכות לעמו,הוא קבל את הכיבוש הישראלי בודאי לא בשמחה. אבל כמו שכותב קורט וונגורט "ככה זה" באחד המאמרים שלו שפרסם כתב שהארץ הזו במשך הדורות עברה ידיים רבות. עכשיו שולטים בה יהודים. ובקריצת עין כמובן לא באמירה פומבית. בוודאי חשב בליבו שזה עדיין נסבל וגם זה יעבור. לכן מסוגל היה לכתוב ספר שיש בו הומור-הומור מר, אבל לשם השוואה על הנאצים לא נכתבו ספרים שהציגו אותם ככובשים בהומור לא מר ולא לא מר. שם לא יכול היה להיות הומור. על היהודים הרשה לעצמו לכתוב בהומור וגם על בני עמו. האופסימיסט במושגים שלנו הוא "שלימזל" תרגום לכאלו שאינם אשכנזים "חסר מזל" כזה שהפרוסה נופלת לו כשהחמאה למטה. הוא היה עתונאי והיה סופר והיה אדם חכם מאד ואיש העולם. כל התכונות הללו הביאו אותו לכתיבה באמת מצוינת. הספר הזה עוסק בטרגדיה של הערבים, על פי תפיסתו. אבל הוא האופסימסט לא בדיוק חכם במיוחד. הוא איש העם ונאלץ לעבור תקופה של קדבות וכיבושים, להחשב לאויב. יש בספור הזה משהו שמזכיר את כתיבתו של שלום עליכם. אותו אני מעריץ גדול. לסכום שווה קריאה, גם אם אתה/את אינכם מאוהדי השקפת העולם של ה"מגזר" ספר טוב באמת.
האופסימיסטאמיל חביביהאופסימסט הוא מסוג הספרים שגורם לעין אחת לצחוק, ולהעין השניה לדמוע. אמיל חביבי היה שייך לדור אחר של סופרים. הוא היה קודם כל סוציאליסט, לאחר מכן ערבי, וחיפאי. קיצוניות -לאומנות לא היו מושגים בלקסיקון שלו -לפחות לא כמו היום. הוא היה ערבי וככזה חש שייכות לעמו,הוא קבל את הכיבוש הישראלי בודאי לא בשמחה. אבל כמו שכותב קורט וונגורט "ככה זה" באחד המאמרים שלו שפרסם כתב שהארץ הזו במשך הדורות עברה ידיים רבות. עכשיו שולטים בה יהודים. ובקריצת עין כמובן לא באמירה פומבית. בוודאי חשב בליבו שזה עדיין נסבל וגם זה יעבור. לכן מסוגל היה לכתוב ספר שיש בו הומור-הומור מר, אבל לשם השוואה על הנאצים לא נכתבו ספרים שהציגו אותם ככובשים בהומור לא מר ולא לא מר. שם לא יכול היה להיות הומור. על היהודים הרשה לעצמו לכתוב בהומור וגם על בני עמו. האופסימיסט במושגים שלנו הוא "שלימזל" תרגום לכאלו שאינם אשכנזים "חסר מזל" כזה שהפרוסה נופלת לו כשהחמאה למטה. הוא היה עתונאי והיה סופר והיה אדם חכם מאד ואיש העולם. כל התכונות הללו הביאו אותו לכתיבה באמת מצוינת. הספר הזה עוסק בטרגדיה של הערבים, על פי תפיסתו. אבל הוא האופסימסט לא בדיוק חכם במיוחד. הוא איש העם ונאלץ לעבור תקופה של קדבות וכיבושים, להחשב לאויב. יש בספור הזה משהו שמזכיר את כתיבתו של שלום עליכם. אותו אני מעריץ גדול. לסכום שווה קריאה, גם אם אתה/את אינכם מאוהדי השקפת העולם של ה"מגזר" ספר טוב באמת.
הברלינאי האחרוןיורם קניוק0לדעתי אין כמו הכתיבה של יורם קניוק זכרונו לברכה, דווקא בפעמים שהוא ניסה לקחת "פלסטלינה" וללוש אותה מחדש למרות שהצורה שלה כבר התגבשה, ושיקום מישהו ויאמר לי שעם כל החשיבות הרבה בלספר לדורות שאחרי השואה מה התרחש בגרמניה שהנושא הזה לא מוצה, ואנחנו יודעים מה הוא בדרך כלל טעמו של ספר שואה. אני קורא את הספר הזה אחרי "חשבון רדום" של נתן שחם, ואם לקחת את הדימוי הזה אז כשקוראים את הספר יש הרגשה כאילו, אתם מכירים את זה, כשמישהו נרדם ולידו יש מישהו שכל הזמן מנסה להעיר אותו וקניוק לפי מה שהוא מעיד על עצמו בספר בחר לעשות את זה בלדבר על אותם דברים שקרו, גם בסיטואציות לא הכי נעימות. קשה לי להאמין שאני אי-פעם אבקר בעצמי בגרמניה, מספיק היה קשה לי כשנתקלתי באחד הביקורים שלי בארצות הברית, במעיל שלבשו הנאצים והיה תלוי על וו באחת התערוכות שביקרתי בהם, אבל אני חש הכי קרוב לזה כשאני מלווה את קניוק בקריאה. אני קורא את "הברלינאי האחרון" בתקופה שחשוב לי לשוב ולהתמודד עם הנושא הזה שעוד כילד היה קרוב ללבי, ודווקא עכשיו יוצא לי פה ושם גם לדבר עליו, כמו שיחה שהזדמנה לי לאחרונה עם מישהי יהודיה ילידת גרמניה וסיפרה לי שלדעתה לא צודק להאשים בצורה קולקטיבית את כל מי שמוצאו הוא גרמני, כי יש שנאלצו בכוח לשתף פעולה מתוך שתלו תקווה לעתיד טוב יותר שישפר את כלכלתם. הייתי רוצה להמשיך ולדבר עם אותה אחת אבל לצערי הפגישה שלנו היתה מקרית לגמרי, אבל גם מהבחינה הזאת אני חש כמו מלווה את קניוק, במיוחד בהתחשב לזה שנקודה כמו זאת עולה בספר ואגב אם הזכרתי את ספרו של נתן שחם, "חשבון רדום" רק עכשיו התוודעתי לעניין שהדור הצעיר שגדל בגרמניה כועס על כך שהוא צריך לשלם את המחיר של מה שאבותיהם עשו ("אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"). אני כלכך מזדהה איתו ויכול להבין שלא היה לו קל לעלות את הדברים על הכתב, וכמה משקעים היו לו במיוחד אחרי פתיחה כמו שהוא בחר בה "בעיני רוחי ראיתי את הצעדים שאבי השאיר" בשום פנים ואופן לא הייתי רוצה להיות בנעליים שלו אבל יאמר לזכותו שלמרות הבדלי הזמן של הביקורים השונים שלו בברלין לא רק שהוא קשר ביניהם בדרך יפה אלא גם מצא אנקדוטות אירוניות שבזכותן אפשר אחרי הכל גם להינות מהקריאה, להבדיל כמו שנעשה בסרט התיעודי "פיצה באושוויץ" (למי שמכיר). עכשיו אחרי הספר הזה אני מקווה לקרוא את "היהודי האחרון" (כמובן, גם כן של קניוק).
