הספר נכתב בין השנים 1963-1967 ועוסק בשנת 1955. הספר נכתב לאחר חמישים שנות קומוניזם, צורת חיים שהחלה לאחר מהפיכת 1917 בברית המועצות והשנה בה בחר סולז'ניצין לתארך את סיפורו היא אך שנתיים מאז מות הרודן הרוסי האכזר יוסף סטאלין.
כדאי להתחיל סקירה זו של ספר עב כרס זה ולומר בפשטות כי מדובר בשיר הלל לאדם. ספר יפה שההומניזם נשזר בו כחוט השני ונוטף ממנו כדבש. ספר נעים לקריאה ומומלץ בחום רב גם למי שנרתע מספרים רוסיים כרסתניים וקשים לקריאה. זה ממש לא המקרה כאן והעונג רב.
ומה יש בספר?
קשה לתאר את עלילת הספר משום שאין זו עלילה שגרתית עם התחלה אמצע וסוף. מדובר באגף הסרטן בעיר אסייתית דרומית, אגף אחד של בית חולים בו מתרכזים אנשים שחלו ולרוב שוב אינם יוצאים מבית החולים. אם בהתחלה אנו פוגשים את רוסאנוב, פקיד בכיר ומסור לשלטון הקומוניזם, אחד המכיר בערכו ובערך תפקידו, המגיע עם תפיחה בצווארו ויוצא בסופו של דבר מבית החולים, בהמשך ובסופו של הספר אנו פוגשים את אולג קוסטוגלוטוב, אחד שחייו עברו במחנות, בעיר שדה קטנה ונידחת ומשם הגיע לבית החולים כשבר כלי והנה הוא עוזב את המחלקה הנוראית ההיא עם שיר בלב.
האם הספר מדכא ומספר על מקרים נוראיים? ממש ממש לא. ההיפך הוא הנכון: הספר עוסק באנשים רגילים, בין אם הם חולים או רופאים. אהבה גדולה אוהב סולז'ניצין את אותם אנשים, נוסך בהם עממיות ופשטות, אהבה ויומיומיות. אין הוא חוסך את שבטו מהקומוניזם, ממה שנותר מאפרו של סטאלין ומהקשיים החווים בני האדם ברוסיה. למרות הכל, הוא מנסה לראות את הטוב שבאדם, להאמין שיכול לצאת טוב מהאדם ומקווה לשינוי דרך המקרים שבאגף הסרטן. זהו אגף הנותן תקווה, המרפא אנשים למרות הכל ודווקא שם מנסים להעניק לחיים מה שאין בדרך כלל בחיי היומיום ברוסיה של הקומוניזם ושל שלטון עריץ ואכזר, בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה, אך עשור קודם לכן.

אחד הספרים הקשים הנוראיים ביותר שקראתי. הסיפור על העולם שמחוץ לשואה "העיקרית" - זו שהייתה במחנות הריכוז, במשרפות ותאי הגזים. השואה האמיתית שאיפשרה לרוע האנושי להגיח ולהתפרץ כנגד ילדים קטנים חסרי הגנה ולרמוס את חייהם. נאוה סמל מצליחה להעביר בצורה מופלאה את בליל הרגשות של הגיבורה - הרצון וההבנה שהגיע הזמן לספר את הנורא בסיפורים ומצד שני הרצון העז למחוק הכל ולהתעורר מחלום כאילו לא היה כלום. השימוש שסמל עושה בעולם העתיד שגם בו, מסתבר, הסיפור הנורא לא יעלם אלא יסולף, במתן פתחון הפה לכומר שמבין שתפקידו אינו רק דתי אלא גם אנושי, בשירים הקצרים והנוראיים, ברצון של משפחת הגיבורה להכיר במעניה כחסידי אומות העולם בגלל שהצילו אותה... ובסיפורה הקטוע של הילדה, כל אלו יוצרים ספר שהוא יצירת אומנות עם סיפור נורא וכואב. מומלץ בכאב ורק לאנשים מבוגרים דיים להתעמת עם הרוע האנושי באחד משיאיו.

כזב וכישוף,
כישוף מטילה עליי אלזה מורנטה כשהיא מספרת את סיפורה
האישי, כשהיתה קטנה.דרך עיני של אלזה ילדה קטנה בגופה ובוגרת בנפשה.
מורנטה יודעת לעשות את מלאכתה נאמנה, בסבלנות רבה,
בפירוט רב ככל שניתן ואפשר של הדמויות, על מחשבותיהן,
ומעשיהן והמניעים למעשיהן.
מי כמוה יודעת ליצור דמויות מכושפות מיוחדות, הנעות
בחיי היומיום אבל לא ממש מחוברות למציאות.
נעות כמו בערפל במין עולם דמיוני שהן מיצרות לעצמן,
טוות בדימיונות שווא ובשקרים את הפנטזיה של קיומן.
סיפור תולדות משפחתה של הסופרת אלזה מורנטה
נפרש לפנינו על פני 3 דורות.
משפחה מגוונת שסוג של טירוף עובר בתורשה מהסבתא לבתה, אמה של מורנטה, חוסר הקשר בין דמויות הנשים
במשפחה לגברים גורם לנשים ליצור עולם דימיוני
ומכזב לחיות בו, להתאכזר לבנות במשפחה ולהתנהג
בצורה תמהונית ומוזרה לסביבה.
זהו הרומן הראשון של מורנטה.
הוא כתוב מצויין בסגנונה המיוחד אבל עדיין
אין בו את השלמות שיצרה בספרה "אלה תולדות"
אין ספק שיש בו סממנים אוטוביוגרפיים מחייה ומילדותה.
קריאת הספר נמשכה זמן רב יחסית.
לפעמים התעכבתי על קטע מסויים וקראתי אותו
שוב ושוב כדי לחרוט אותו במוחי.
ואז ישבתי והרהרתי בו והעליתי אותו בדימיוני
כמו סרט.רק אז אני יכולה להרגיש ולחוות ספר טוב באמת.