שלושים וארבע.
משהו כאן לא בסדר.
האם קולינס מתדרדרת???
לצערי, התשובה, באמת ובתמים, היא כן.
בעוד אמא ואח שלי מסתובבים כאן ומסיחים מעט את דעתי אחרי ששאפו גז הליום, (אל תשאלו) והם נשמעים כמו שני ערסים שיכורים, (באמת לא כדאי לשאול) קלטתי ששום דבר (אפילו לא הם) גורם לי לשמוח קצת יותר אחרי הסוף המאכזב.
----------------------------
אחרי אלפי תיחנונים, ניעורי כתף חפוזים והבטחות, סוף סוף הצלחתי להשיג את הספר, ולו רק לעשרים וארבע שעות.
התחלתי את הספר במהירות, ההתחלה הייתה רגועה, משעממת.
לא מתאימה לקולינס.
היא מציגה את קטניס שלנו כ"מבולבלת נפשית" מה לכל הרוחות?!
מהנקודה הזאת הכל התחיל להתדרדר.
קטניס מתחילה להשתגע, גם פיניק, גייל הופך קר ומרוחק, יש לי רשימה ארוכה מאוד של דמויות שהשתנו (ולווא דווקא לטובה) בספר הזה.
רשימה ארוכה של אכזבות, רשימה ארוכה של חוסר התלהבות.
אבל רק התחלנו (כינורות ברקע).
פיטה שלנו הופך משוגע לגמרי, חשבתי שהוא שביב קטן של שפיות, אדם שאפשר להיעזר בו ולהישען עליו, מאז שהוא הפך למשוגע ונתן לאש השנאה והבלבול לשרוף אותו (הבעה דרמטית) הוא הפך שונה, אחר, אין לי חיבה אל הדמות הזאת, אני נזכרת בדמות היותר טובה שהוא היה פעם ומנידה בראשי בעצב. אוי הדרמה.
שרשרת של אכזבות, קטניס נותנת הרגשה ריקה, היא לא ריגשה אותי כמו שריגשה פעם, הצמרמורת נעלמה כלא הייתה, למילים לא היו עוד משמעות.
היה קשה לקלוט את סדר האירועים, ולמוות של כמה מהדמויות החשובות לא היה ערך בשביל קטניס.
ספר מדכא וחשוך, בלי אור בקצה המנהרה שיעזור לנו להתאזן נופלת מצוק כדי להדגיש).
הנה לנו כמה דברים חשובים על דמות בעלת ערך גדול, שמתה-
פיניק היה אדם חשוב, בעל ברית של קטניס, בעלי ברית רגשית, שניהם חלקו את אותה הרגשה לגבי אהוביהם הכלואים אצל הקפיטול.
לקטניס לא היו שום יחסי אנוש לגבי חברינו הוותיק, היא הרגה אותו בלי למצמץ, ואפילו לא העזה להזהיר אותו, לומר מילה אחרונה, להיפרד לרגע, מילה אחת מזורגגת!
הכל היה מהיר מידי בספר, עצב שורר, דיכאון מבאס, לחץ לקראת סיום.
מלא ברגשות משעממים והחזרה על שורות שידועות לנו וזכורות לנו היטב, זה נותן הרגשה שקולינס מחפשת רעיון טוב בשביל צמרמורת שתקבל כתגובה, אבל הוא פשוט מיושן וחזר על עצמו יותר מידי כדי לעורר רגשות כלשהם.
קטניס הפכה רדודה, כדי להשיג מה שהיא רוצה היא משתיקה כל הזמן בנשיקות, רק בנשיקות, פיטה וגייל הופכים למעין בובות וזה לא ממש משעשע.
אבל, הוא עדיין שווה קריאה, והוא עדיין חובה לקהל המעריצים של משחקי הרעב.
הוא עדיין מותח, ולא צפוי יותר מידי.
נשארו חותמות מעטות של הסופרת, אבל הן עדיין טובות ומזכירות לי שהספר שלה, רק שלה.
קולינס אולי הייתה צריכה לעצור בספר הראשון, בנקודת השיא, ואם הייתה עושה את זה היא לא הייתה נופלת מטה, אבל אני שמחה שהמשיכה, זה מזכיר לי שסופרים אנושיים ובכל מקרה הם עושים טעויות.
