אז אולי כמה אנשים רואים את הכינוי שלי מתחת (או מעל) לביקורת ושואלים את עצמם מי פרץ לחשבון שלי. אז את התירוץ שלי כבר אמרתי, למטה, למען האמת. בכל מקרה, ברור שהיכולות הספרותיות שלי לא התדרדרו או משהו. אני עומדת לתת ביקורת.
יש את הספרים האלו, שקיומם הוא פשוט... כיף. כיף אדיר. ולא משהו מעבר. בלי עומק מדהים והתמוטטות או דמעות, הזדהות או משהו מעבר. ויש פעמים שגם הסופר יודע את זה, מה שהופך את הספר לכיפי אפילו יותר. ואני פשוט – הייתי צריכה אחד כזה. היה לי רצף של ספרים שחלקם לא קלים, חלקם נוראיים ועמוקים פחות מהרדודים בבריכה, וחלקם מעיקים. והספר הזה נראה כיפי. באמת. היה לו גם רושם כזה. לא יותר מידי חכם, לא יותר מידי מדהים. משהו נחמד.
אז קניתי אותו.
בכל מקרה, הספר התחיל אצלי בנקודת תעופה; הוא היה קולח, כתוב היטב, מעניין. הדמות הראשית הייתה חוצפנית ועקשנית עד כאב, מה שגרם לנקודות הזכות לתפוח ולתפוח. הדמויות היו פחות או יותר מעוררות הזדהות, היו להן גישות אנושיות למדיי. הדמויות משנה, שאנשים נוטים להעלים בספרים אי אלו, קיבלו נתח של מקום ואפילו זכרתי שמות. האישיות של הדמויות הייתה כנה. אפילו המתח המיני בין שתי הדמויות ברומן נבנה היטב.
ואז?
בום.
פדיחה.
התפקשש איפשהו לסופרת בין מאה העמודים הראשונים.
כי אז, אנשים, התחילה הדרמה! משולש רומנטי מתסכל, מייאש, דמות בחור מיואשת, מדוכאת, ומאוהבת עד כדי התרסקות בצורה כל כך לא אנושית. חוסר אמינות. דרמטיות יתר. בלגאנים.
כי כמו שאמרתי, יש את הסופרים שיודעים שהספרים שלהם נועדו לכיף, ויש את הסופרים שלא יודעים. ולכן, מקגווייר שנמנית בין אלו שאין להם מושג בשיט, ניסתה להראות שלדמויות שלה יש אופי מיוחד.
אין להן.
וזה ממש התפרק לה בידיים. זה טלטל אותי משמעותית. זה עצבן אותי והעיק עליי. כי רבע שעה אחת – הם ביחד! ורבע שעה אחרי – הם לא!
וזה ממש לא פייר. כי בסביבות עמוד חמישים, שחברות גררו אותי, ממש רציתי להמשיך לקרוא. כי הוא היה מרענן וכיפי. בנקודה מסוימת, הוא הפך לייאוש מוחשי מידי.
מהספר היה אפשר בקלות רבה ביותר, פשוט לחתוך ממנו איזה חצי ולומר "זהו". בלי דרמות עם אבא מניאק שיש לה, והמצב המשפחתי שיש לו, ולאס ווגאס. זה הפסיק להיות כיפי והתחיל להיות מעיק.
יותר מידי אלים.
(she didn'tttttttttt [מי אני ומה עשיתי עם עצמי?])
לא, אבל ברצינות. הבחור איבד את העשתונות יותר פעמים משאפשר לספור, וכל פעם הייתה לו התנפלות אגרסיבית. וזה היה כל כך מיותר. כל כך כל כך מיותר. כי למה הקשר שלהם לא יכל להיות קליל יותר, אחרי ההתחלה הקשה שהייתה להם?
בכל מקרה, חזרה לטענת בסיס; מהספר היה אפשר לחתוך נתח ענקי ולהתעלם מכל הדרמה. זה היה מעיק ומיותר.
עד עמוד מסוים, זה באמת לא הזיז לי. ואז כל הדרמה הגיעה. והסוף היה לגמרי מיותר. <B>ספויילר</B> הם התחתנו.
בווגאס.
הוא שאל אותה אם היא רצינית רק אחרי שהוא קנה את הכרטיסים.
ומי הגאון בן התשע עשרה שיקנה למישהי בת תשע עשרה טבעת נישואים רק כי הוא חושב שזה מתאים לה? והמערכת היחסים שלהם כל כך פאקינג הפכפכה, ג'יזס <B>סוף ספויילר O_O </B>
מצחיק אותי שאמרתי "פאקינג" ו"ג'יזס" באותו משפט.
עמכם הסליחה, נוצרים.
אבל נתתי לו ארבעה כוכבים.
סיבה? נהניתי. לא. אני ממש לא עומדת להפוך עכשיו למלכת המרתון של הספרים בז'אנר. אבל אני חושבת שהוא היה ממש כיפי מצד אחד, ולעיתים ממש מתסכל והיו בו הרבה הרבה קטעים, שלדעתי היה אפשר לסלק בעריכה. המון. שוב, יש את הספרים האלה שפשוט שווה לקצץ.
עוד משהו לטובתו של הספר? לא היה רגע משעמם. לא משהו שמורידים מהיד עד שמסיימים. פולש למחשבות באופן צורם במיוחד, ומסקרן באופן מורט עצבים.
לקנות? לא. אבל אני שמחה שקניתי אותו, כי אני אחזור לקרוא אותו שוב, יום אחד, כשאני אהיה לי שבורת לב ומתוסכלת וארצה להיזכר ברגעים טובים ולא טובים במערכות יחסים (גם אם לא הכי נורמליות).
לקרוא? תלוי. זה פן רומנטי למדיי, מלא חגיגות ולכלוך. אני גם לא יודעת לאיזה קהל קוראים לשייך את זה. כנראה לאנשים שיכולים לעמוד ברומנטיקה ולא ממש אכפת להם מגסויות כאלה וכאלה שצצות בספרים רומנטיים, ומה שגם, עם עצביי ברזל לחלקו השני של הספר, אבל בכיף.
אין לי ממש עוד תובנות לחלוק. חוץ מזה שלפעמים אני חושבת שיש רגעים ששווים כדי לקרוא את הספר עד הסוף. אבל לאנשים מכם שלא מסוגלים לעמוד באובר דרמה? תברחו בצרחות.
נ.ב – לאנשים עם עצביי הברזל? קריאה נעימה.
