תמיד הייתי תולעת ספרים. משחר קיומי ועד ימים אלו, בהם אני מבזבז את רוב כספי בחנויות ספרים (ועל במבה). ואני נוהג לפקוד את הספריה הציבורית לעתים מזומנות - לפעמים פעם בחודש, לפעמים פעם בשבוע. וכך עלה בי הרצון לאחרונה לשמש כמבקר מטעם עצמי ולהפנות את הזרקור לספרים טובים עד מעולים. ומי שרוצה להמליץ בחזרה, ובכן, יעשה אותי מאושר. שנתחיל?
מעטות הפעמים שספר משאיר אותי קצר רוח לדעת מה הסוף, ובו בזמן מתאווה להתענג על כל פסקה וכל עמוד. אך הספר "דומות" מאת טאנה פרנץ', סופרת אירית עתירת כישרון, עומד במשימה בכבוד.
כשהשאלתי לראשונה את הספר מהספריה, אודה ולא אבוש, חשבתי שמדובר בעוד מותחן בלשי טיפוסי, וציפיתי להעביר איתו סופשבוע במיטה עם קולה ובמבה (גם כן חטאים של שבת). חשבתי שלפניי ספר מתח שבו הגיבורה העשויה ללא חת עוקבת אחר שרשרת רציחות ובדרך מוצאת גם אהבה, איך לא.
ממש לא.
הספר נפתח בתמונת זיכרון של הבלשית, המספרת את העלילה בגוף ראשון של בית מגורים עתיק המתואר כחלום טורד מנוחה. לאחר מכן, שיחת טלפון דחופה לבלשית קאסי מדוקס שמזמינה אותה לפרשיה תמוהה, בלשון המעטה: גופת אשה שנמצאה בצריף מרוחק, הזהה לבלשית עד התו האחרון. קאסי מדוקס עובדת במחלק אלימות במשפחה (אירלנד), אך מתבקשת לשוב למחלק הרצח אותו עזבה כדי לסייע בפענוח התעלומה.
מסתבר שלא רק שהאשה, לקסי שמה, דומה לה במראיה, עצם זהותה היא הזהות הבדויה של מדוקס, בה השתמשה כשפעלה כסוכנת סמויה בטריניטי קולג' בזמנו. ועתה, הבלשית מתבקשת לעטות עליה את זהות האשה המתה כדי לנסות ולעלות על הרוצח. ולפיכך: הבלשית מתחזה לאשה שהתחזתה לדמותה הבדויה של מדוקס עצמה. מסובך? לגמרי.
מדוקס משתכנת בבית האחוזה בו חיה האשה עם עוד כמה סטודנטים סמוך לקולג' בו למדה, שמנהלים אורח חיים שיתופי וחברותי להפליא. עטה של פרנץ' מתאר את הווי החיים הזה בחדות מעוררת קנאה שגרם לי לייחל למקום מופלא כזה. אידיליה נכספת המרוחקת מהורים קרים ומתנכרים, נאמנות לבית וזה לזה, בדיחות פרטיות, השכלה עשירה ותחושת אחווה חזקה. הלוואי עלי מקום כזה! ובה בעת, אין בכך כדי להפחית מהמתח הכרוך בשהותה של הבלשית בסביבתם של חשודים פוטנציאליים.
"דומות" איננו רק מותחן בלשי. אין בו מעשיה אינטלקטואלית גרידא שהשאלה היחידה בה היא "מי ביצע את הרצח?" הוא גם דרמה פסיכולוגית החודרת לעומק אישיותן של הנפשות הפועלות. מאבקה הפנימי של מדוקס, השוקעת ומתמזגת כמעט עם זהותה החדשה ושותפיה טובי הלב אך גם מתפקדת כשוטרת, מעורר הזדהות וחרדה לגורלה, כמו גם תהיה בלתי נסבלת כמעט כיצד תפתור את הסוגיה הניצבת לפניה. כל אלו משתלבים נפלא בנופים הקודרים והסגריריים של אירלנד וברקע האנושי המכיל טוב ורוע בכפיפה אחת.
ובנושא אמינות סיפורית, אין שני לסופרת הזו. היא בקיאה בנושאים בהם היא עוסקת - ניתוח אישיות, עבודת משטרה סיזיפית, נתיחת גופות והקשיים הפסיכולוגיים לפניהם ניצבים סוכנים סמויים. אין פיתרון משמיים, אין תעלומה שנפתרת בקלות לאורם של כמה רמזים מפלילים וחד משמעיים. פרנץ' טווה את העלילה באיטיות, מותחת אותה כמו משחק מקדים שבו כל הטיית ראש, כל הסטת מבט בעלת משמעות שמתבררת בהמשך. התיאורים המרהיבים, הדיאלוגים השנונים, הרומן שלה עם חשוטר הממונה עליה במשימה והקשרים ההולכים ומעמיקים עם שותפיה/ החשודים שלה - יוצרים עולם שלם ועמוק שקשה עד מאוד להתנתק ממנו.
והסוף, אני מבטיח, איננו שרירותי וחטוף. פרנץ' מטפלת בסיום באותה קפידה שלמדתי להעריך בה: ברגישות, ובחוסר רחמים מציאותי. כמה פעמים ספרים טובים איבדו את קסמם בעיניי בשל סוף סגור מדי, חטוף שנראה כעצלות מחשבתית ונסיון להווריד את האווירה יתר על המידה. לא כאן. האמת היא הנר שמדריך את כל פעולותיה של מדוקס, והיא תעשה הכל כדי לגלות אותה - אפילו אם פירוש הדבר להרוס את עולמה.
קראתי את הספר במשך שבוע ימים והנחתי אותו, גמור, בתחושה מעורפלת, כאילו התעוררתי מחלום שארך נצח. בקושי מצאתי את דרכי למקלחת.
הקריטריונים שלי להערכת ספר טוב הם:
1.אמינות.
2.מתח ("נו מה קורה בפרק הבא?!")
3.אי רצון שייגמר (מנוגד לקודם, אבל זה בסדר, אני אדם של סתירות).
4.כזה שיגרום לי לעצור ולחשוב מדי פעם תוך כדי קריאה - עימות עם אמונות קיימות, או הנהון של הזדהות עם פרטים המוכרים לי אישית.
5.לחשוב עליו גם הרבה אחרי שסיימתי אותו.
6. דיאלוגים משובחים (ויש שם הרבה כאלה).
7. דיכאון שמקורו במחשבה: "לעזאזל, אני אף פעם לא אוכל לכתוב ברמה הזו!"
למותר לציין, "דומות" עומד בכל הקריטריונים הנ"ל. מאז קראתי שני ספרים נוספים של טאנה פרנץ' - "בלב היער" ו"בית מספר 16". ספר רביעי, "חוף רפאים", מחכה על המדף (ווהו!).
אז גשו לספריה, או לחנות הספרים הקרובה, ותעשו עם נפשכם חסד בקריאת הספר המצוין הזה.
