מה אתה צריך לתת לילד? חום, אהבה. תשומת לב גם כן, מן הסתם. זה מובן מאליו.
ילדים צריכים להיות מרוצים, מאושרים. אם יקרה משהו שיתסכל אותם, לאחר הם יבליגו ויחזרו להיות שמחים.
העיקר שיחזרו להיות שמחים.
אם תתחשבו במשפטים הקודמים כנכונים, אז תמצאו את משפחת פיצג'רלד כחריגה.
יש שם שלושה ילדים בלתי מרוצים; אנה, בת הזקונים – 13 - שרואים אותה רק כשמבקשים ממנה משהו (במקרה שלנו, תרומות לקייט, אחותה). ואח הבכור למשפחה, ג'סי – 18 - שנעלם מהעיניים של ההורים שלו ממזמן, בלתי נראה. הילד שבשלב מסוים עבר לגור במחסן מעל לחנייה כדי להפסיק להרגיש כמו רוח רפאים. בנוסף, הפך לעבריין במשרה חלקית וזרק בקבוקי תבערה למבנים ריקים. אירוני משהו אם מתחשבים בעובדה שאבא שלו הוא כבאי.
ואם אתם שואלים מה עם הילדה השלישית, אבשר לכם ששמה קייט - 16 - ושהיא חולה בלוקמיה – סרטן, במצב סופני למדיי, יותר מעשור שלם.
אבל לא רק הילדים לא מאושרים במשפחת פיצג'רלד.
האם, שרה, מוצאת את הילדה הקורסת במרכז עולמה. כתחילתו, וסופו. היא איבדה את שארית חייה כאשר שנים לפני העלילה היא התפטרה מעבודתה כעורכת דין ופסקה לטפל בילדה הבכור – ובהמשך גם בבת הזקונים שלה - כאשר בתה אובחנה כחולת סרטן.
האב, בריאן, כבאי שמחמת עבודה לא נמצא רבות בבית, צריך לאסוף את החתיכות ולהפוך אותן למשפחה שלמה.
ג'ודי פיקו רוקמת עלילה לא קלה - ילדה שנולדה למימוש אינטרסים, שגדלה מתרומה למשנה והייתה תורמת מידית מבחינת הוריה עוד מהרגע שנולדה.
יום אחד, נראה שפתאום, באמצע החיים, היא מחליטה לקום ולמחות מנגד, לתבוע את הוריה בשביל זכויות על גופה; להפסיק להיות בובה על חוטים.
זה לא נתפס. לתת לעובר לשוטט תשעה חודשים ברחם שלך ולא לחשוב על שם אפשרי, לא לתהות על המראה שלו או על מי שהוא יהיה - כי כל מה שתראה יהיה דם בתרומות ומוח עצם.
אפשר לנסות, לנסות לחשוב על אחים, ילדים, הורים, מי שזה לא יהיה. להציב אותו בדמיון ולנסות לפרק אותו לגורמים. להתעלם מהשם, מהאופי, מהעובדה שהוא חיי ונושם, לראות מול העיניים רק מה הוא יכול לתרום. אני בספק אם מישהו יצליח.
איך אפשר ליצור תינוק כדי שיהיה בובה על חוטים שתשמש להתרמות קבועות?
להיות מנוצל זאת הרגשה נוראה.
נראה שאת כל העולם נצלו, כל אדם ואדם. אני בספק אם יש אדם שלא נצלו לטובה כזאת או אחרת; בין אם זו היפהפייה שמסריחה מאלכוהול, עם המוח הזעיר בבר, או התמימה הזאת שמציירת יפה, או האדם ההוא שרוצה עבודה.
להיות מנוצל זה אומר שאתה האחרון שדעתו נחשבת, הראשון שהצעד שלו ישפיע על כל "המשחק”. האדם שכדאי לו לקבל קצת עצמאות ושכל כדי לדעת להתנגד, ולדעת לעמוד על זה, כי להיות מנוצל זה לא נעים.
כמה זמן כבר אפשר להיות מנוצל? זאת שאלה טובה. מסתבר ששלוש עשרה שנה.
איך אתה מרגיש כשאתה מנצל מישהו? שום דבר שלא בסדר, מסתבר.
שרה היא דמות קשה. דמות קשה לחלוטין. אם כי אנושית להחריד. שרה היא ה"מנצלת". אם כי היא לא מרגישה ככה, היא לא חושבת ככה בכלל.
כמו שאמרתי, היא האם במשפחת פיצג'רלד. בתה של אנה, ושל קייט.
יש לשרה נטייה לכפות את הדעות שלה על הכלל. “אם אני חושבת ככה, ככה מן הסתם גם היא חושבת", זאת ההשקפה שלה.
החשיבה שלה מאוד... אני חושבת שהיא מאוד שטוחה. היא חושבת במישור אחד ויחיד, אחיד ורדוד, ולא מסתכלת על הצד השני. יש לה נטיות לתת לרגשות שלה להשתלט על הכל, עד כדי כך כשבחמת זעם היא סטרה לילדה בת שלוש עשרה, עד כדי כך שאמרה את המשפט בספר הזה, שלא נעלם מראשי, ומכל הספר הזה, הוא הכי חרוט בזיכרוני.
"תפסיקי להתנהג כמו בת חמש!”
לא, המשפט הזה זה לא העיקר. מי שהיא אמרה לה אותו היא העיקר; אנה בת החמש. זה היה בין המשפטים הכי נוראיים בספר.
יש לשרה נטייה לא להצליח לפצל את המחשבות שלה לשלושה ילדים. כשאחד הילדים במצוקה, אני מבינה שזה איכשהו מובן. אבל המצוקה התמידית תמיד קיימת, וצריך ללמוד לשרוד. זה הרגע בו החשיבה השקולה שלה הייתה צריכה להתעורר ולסמן בתמרורי אזהרה את האזור. התעלמות מילדים אחרים היא לא פתרון. לשבת על הספה בזמן שהילד שלך צריך ללכת לרופא השיניים זה לא פתרון.
<I>”אחותך חולה מאוד.” אני אומרת בקול נעדר כל הבעה. “אני מצטערת אם זה מפריע לתור שלך לרופא השיניים או לתוכנית שלך ללכת לקנות נעלי התעמלות. אבל הדברים האלה ממש לא נמצאים כרגע בראש סדר העדיפויות. נראה שבתור ילד בן עשר, אתה יכול לגלות מספיק בגרות ולהבין שהעולם כולו לא תמיד סובב סביבך.”
ג'סי משקיף מבעד לחלון. בחוץ קייט מכופפת ענף של עץ אלון כדי ללמד את אנה איך מטפסים. “כן, <B>נכון,</B> היא חולה,” הוא אומר. “למה ש<B>את</B> לא תגלי בגרות? למה שאת לא תביני שהעולם לא סובב <B>סביבה?</B>”
לראשונה בחיי אני מתחילה להבין מה יכול להביא הורה להכות את ילדו. זה קורה מפני שלפעמים אתה מביט לתוך עיניהם ורואה בבואה של עצמך שהיית מעדיף לא לראות. ג'סי עולה בריצה לקומה השנייה וטורק את דלת חדרו.</I>
[הפוגה של מחשבות במהלכה היא עולה אל חדרו הנעול]
<I>"אני רוצה לדבר איתך. אני רוצה להתנצל.”
יש איזו המולה מעברה השני של הדלת, ואז היא נפתחת בתנופה, פיו של ג'סי מכוסה בדם, כמו שפתון של ערפד. חתיכות של חוטי תיל בולטות מתוכו כמו סיכות של תופרת. אני מבחינה במזלג שבידו, ומסינה שהשתמש בו כדי לתלוש את הסמכים משיניו. “עכשיו לא תצטרכי יותר לקחת אותי לשום מקום.” הוא אומר</I>
בשלב מסוים צריך להתבגר, במוקדם או מאוחר. כשמתבגרים מוקדם, זה או בגלל מהפך, או בגלל דברים שאף פעם לא היו לך ותמיד היית צריך. שרה מזניחה את ילדיה וגורמת לילדתה בת השלוש עשרה לפנות לעורך דין, אם כי אולי במקרה בו הייתה האם מתייחסת יותר אל בתה, אני בספק שזה היה קורה מלכתחילה.
אני רוצה להתמקד בסרט, שהייתי חייבת לראות אחרי שסיימתי את הספר. אמא שלי טענה שהוא "מעלף" "מדהים" "מעולה" ראיתי מתוכו רק 25 דקות ולא טרחתי לראות יותר; הוא מציג בצורה שונה לחלוטין את המשפחה. מאוחדת הרבה יותר. ממה שראיתי ג'סי הוא לא ג'סי. אנה לא פסימית ושקטה, היא חיובית וקוראת בשמחה דברים, ותוך רגע הפנים שלה מחמירות. זה יוצא ככה - “ראיתי את הפרסומת שלך! 'אני קמבל ואני אעזור לכם בתיק שלכם!' - באתי לתבוע את ההורים שלי”. קמבל זקן מידי, לבבי מידי, מסכים מהר מידי. העיקרון הבסיסי של התביעה נשאר. אבל שם זה באמת מפתיע ולא הגיוני. הרי האמא אוהבת, מחממת (<B>ספויילר קצר וחשוב</B>: אני מודעת לעובדה שאנה תבעה את הוריה בזכות אחותה, אבל בסופו של דבר, אחותה גרמה לה לעשות רק עוד צעד אחד. <B> סוף ספויילר</B>). בכל מקרה, אני לא ממליצה לראות את הסרט במקרה ותהיתם אם כן או לא. עיוות מוזר לחלוטין של הספר הזה.
הספר הזה יפהפה, נוגע, כואב ומאוד קשה. הוא עוסק בנושא שאני חוששת שמפחדים לעסוק בו. הוא כתוב בכתיבה טובה ורהוטה. הלוואי שהייתי מגיעה להישגים של ג'ודי פיקו. ובאמת, יש לה משהו (אגב, היא יהודייה (-: ממש כיף להתגאות בעם שלנו אחרי זה).
אז כל מה שיש לי לומר זה שהוא ספר נהדר. כתוב טוב ומבוצע טוב, ואני לא אתחרט לגלוש לעוד ספרים של ג'ודי פיקו.
ושאני מקווה שדבר כזה לא יקרה לי. לא עכשיו ולא אף פעם.
