זה הספר השני שאני קורא של המחבר, יגאל חסון.
עלילת הספר מתרחשת באנטיגואה. גיבור הספר, השופט, מיגל אנחל גרסיה.
נבחר על- ידי השילטונות המושחתים במדינה לחפש אחר הנזירה, "לה מונחה בלנקה".
החלטה זו נעשית בעקבות פחד של השלטונות מסיקור תקשורתי שלילי לקראת בואו של האפיפיור.
הספר שהינו רומן, מגלם בתוכו את המצב במדינה: עוני, שחיתויות, פערים חברתיים, ושלטון צבאי השולט במדינה.
הדמויות הבולטות בספר: אליזבט, מיגל, פנצ'ו. קשה שלא להתחבר אליהן ולסיפורן, כל דמות הגיע מרקע שונה וכולם למען מטרה אחת- גילוי האמת מאחורי היעלמותה של הנזירה הלבנה.סיפור אהבתם של מיגל ואליזבט שמובא בציטוט הנ"ל רק ממחיש את את העוצמות של הכתיבה ומכניסה את הקורא לסיטואציה, כאילו ממש היו שם.
מתוך הספר :


"...סקרנותו ועקשנותו להמשיך לחקור בעניין הנזירה שנעלמה חרצו את גורלם. הוא נזכר במגע המקרי בין ידיהם כשרצה לעזור לה לפתוח את הבריח הכבד. האם רק הוא הרגיש את החשמל שעבר ביניהם? ...שלווה מוזרה ירדה עליו. זה גורלו. מכל האנשים שבעולם, דווקא האישה הראשונה שגרמה לו להרגיש כאילו הזמן עוצר מלכת, היא שחורצת את גורלו..."


ספר מהנה, מעניין וסוחף לקריאה.
ממליץ בחום ללכת לחנויות ולקנות.

כשאומרים לי כי הספר מדבר על שחיתות שילטונית עמוקה בכל הדרגים, פשע בוטה מסוגים שונים, חוסר ביטחון אזרחי והלשנות, עוני מכמיר וניצול מטורף , אני חושב על צ'רלס דיקנס. ספר מלא כאב בועט ב..בטן.
מה קורה אם הספר כתוב במבט סימפטי , אולם מהצד. המון אירוניה , רומן אהבה טהור, מכה בכל הנושאים אבל בדרך שמשאירה לקורא מרחב נשימה.
בסופו של הספר הקורא קולט את עומק הנושא והבעיות ועדיין יש לו זמן ומקום.
זהו הספר והסופר יגאל חסון, כישרוני שראוי לעקוב אחריו.
קצת על הספר.
באנטיגואה, נעלמת אם מינזר הקרויה "לה מונחה בלנקה" על שם סחלב נדיר הפורח למרגלות הר הגעש של האי.
השילטון והמדינה מושחתים. הדבר מתאפיין על ידי הצורך לשרוד של כל פרט לעצמו בלבד. החל מהנשיא המנגנון הכפוף אליו ועד לאחרון האזרחים כמו אוסף הזבל שצריך להתקיים.
לכל אלה מנגנון משותף:חיפוש מרחב קיום והצורך להסתדר שם.
ברור כי השחיתות שמתועדת בצורה אירונית והומוריסטית לעיתים פושה ומכלה כל חלקה טובה.אבל, היא מתקבלת כחלק מהנורמות של החיים כולל הנורמות המוסריות.

בצד זה מתקיים ומתפתח מנגנון תיקון: גרילה, אירגון סעד של יחיד או קבוצה ופה ושם שופט או קצין צבא ישרים.
כל הכובד הזה מתואר בצורה קלילה, צינית והרבה אירוניה וזאת על רקע אי שיש חשק לבקר בו ואהבה אמיתית לא סכרינית.
המחבר משתמש בטכניקה של מקהלה יוונית אותה מיצג מודיע לשילטונות שנדרש לדווח על האמת בלי משוא פנים.
הוא כותב דוחות שקריאתם מעוררת חיוך וגיחוך.
למשל: קצין המישטרה כותב בשגיאות כתיב איומות. אבל הדוח שלו יצא נקי מזה. המדווח אומר כי עכשיו ברור לו מדוע נעצר מנהל בית הספר, רק לא ברור לא מדוע עצרו גם את המורה למתימטיקה.