“לא. לא היה זה קולמוס בו משך שטפן צוויג, אלא איזמל מנתחים מושחז להפליא. אמנם היה דומה לקולמוס דמיון ניסי, אלא שכל ניד שלו תכליתו אחת הייתה – לגלות את נפש האדם בערייתה. לפשוט מעליה את כסותה ולאצור את מחשבות האדם, נטיות לבו, מניעיו ודחפיו המרוסנים, משוגותיו ונבוכותיו בין דפי הספר. כאילו ביקש לפרוט כל רגש וכל בן-בנו של רגש לחצאין, לשליש ולרביע ולערותם כמה שידו מגעת, עד היוודע לו מקור נביעתם לאשורו.”

“אתחיל בגילוי נאות: "ג'אז" היה אחד הספרים היותר מאתגרים שקראתי בזמן האחרון. קשה לי לומר שנהניתי ממנו, ועם זאת אני מבין למה רבים רואים בו יצירת מופת. טוני מוריסון כותבת נפלא, בזה אין ספק. יש לה יכולת נדירה לחדור אל עומק נפשם של גיבוריה, להעלות תוך כדי העלילה זיכרונות ישנים כמו מדיום המעלה באוב, ולבנות שפה המרגישה לעיתים יותר כמו מוזיקה מאשר כמו סיפור. הסגנון שלה כמעט תמיד פיוטי, אך הפעם הוא גם מש”

“כשהגעתי לראשונה לבדי לספריה העירונית כנער צעיר מאוד, אי שם בשנות התשעים, זה נזרע במוחי. ליד הדלפק עמדה בחורה נאה בשנות העשרים המוקדמות לחייה ושאלה את הספרנית האם יש להם את הספר "הבושם". ככל דבר ששומעים ועושים לראשונה בסביבה חדשה, זה הותיר בי חותם. וכמו שאני מכיר את הזיכרון שלי, שאירועים פעוטי חשיבות ואמירות סתמיות של אנשים אקראיים נטמעים בו לנצח (או עד תחילת הדמנציה), תמיד ידעתי שיום אחד אגיע ל”

“אני לא אשכח את היום ההוא בכיתה ט' כשהמורה להיסטוריה סיפר לנו על תעשיית העבדים שהייתה בארה"ב. את התיאור של ייבוא השחורים מאפריקה לאמריקה על גבי ספינות בצפיפות סרדינית. את ההשלכה לים של אלו שלא שרדו את הדרך. את ההפרדה האכזרית בין אימהות וילדיהן. את מעשי האונס. את התמונה המחרידה של העבד המצולק בגבו. לפחות עבורי זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על הנושא. הייתי המום וכך, אני מניח, גם רוב חבריי לכיתה.”

“לא. לא היה זה קולמוס בו משך שטפן צוויג, אלא איזמל מנתחים מושחז להפליא. אמנם היה דומה לקולמוס דמיון ניסי, אלא שכל ניד שלו תכליתו אחת הייתה – לגלות את נפש האדם בערייתה. לפשוט מעליה את כסותה ולאצור את מחשבות האדם, נטיות לבו, מניעיו ודחפיו המרוסנים, משוגותיו ונבוכותיו בין דפי הספר. כאילו ביקש לפרוט כל רגש וכל בן-בנו של רגש לחצאין, לשליש ולרביע ולערותם כמה שידו מגעת, עד היוודע לו מקור נביעתם לאשורו.”

“אתחיל בגילוי נאות: "ג'אז" היה אחד הספרים היותר מאתגרים שקראתי בזמן האחרון. קשה לי לומר שנהניתי ממנו, ועם זאת אני מבין למה רבים רואים בו יצירת מופת. טוני מוריסון כותבת נפלא, בזה אין ספק. יש לה יכולת נדירה לחדור אל עומק נפשם של גיבוריה, להעלות תוך כדי העלילה זיכרונות ישנים כמו מדיום המעלה באוב, ולבנות שפה המרגישה לעיתים יותר כמו מוזיקה מאשר כמו סיפור. הסגנון שלה כמעט תמיד פיוטי, אך הפעם הוא גם מש”

“כשהגעתי לראשונה לבדי לספריה העירונית כנער צעיר מאוד, אי שם בשנות התשעים, זה נזרע במוחי. ליד הדלפק עמדה בחורה נאה בשנות העשרים המוקדמות לחייה ושאלה את הספרנית האם יש להם את הספר "הבושם". ככל דבר ששומעים ועושים לראשונה בסביבה חדשה, זה הותיר בי חותם. וכמו שאני מכיר את הזיכרון שלי, שאירועים פעוטי חשיבות ואמירות סתמיות של אנשים אקראיים נטמעים בו לנצח (או עד תחילת הדמנציה), תמיד ידעתי שיום אחד אגיע ל”

“אני לא אשכח את היום ההוא בכיתה ט' כשהמורה להיסטוריה סיפר לנו על תעשיית העבדים שהייתה בארה"ב. את התיאור של ייבוא השחורים מאפריקה לאמריקה על גבי ספינות בצפיפות סרדינית. את ההשלכה לים של אלו שלא שרדו את הדרך. את ההפרדה האכזרית בין אימהות וילדיהן. את מעשי האונס. את התמונה המחרידה של העבד המצולק בגבו. לפחות עבורי זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על הנושא. הייתי המום וכך, אני מניח, גם רוב חבריי לכיתה.”