ביקורת ספרותית על שתי ימי חיי מאת יוסף כהן אלרן
ספר מעולה

---

בעושר ובעוני, בבריאות ובחולי..."


WOW, איזה יופי של ממתק קבלתי לוואלנטיין.

לקראת יום וואלנטיין שחל ב-14 לפברואר, נפל לידיי הספר "שתי ימי חיי" של יוסף כהן אלרן.

אני מזהירה שאת הספר הזה, אי אפשר להניח מהיד. הוא מגולל סיפור אנושי מהחיים, שנוגע בנימים הקטנים של הלב, ומותיר את הקורא בהרהורים.

העלילה כתובה בגוף ראשון על ידי הדמות הראשית – נתנאל.

נתנאל הררי (נתי), מורה לביולוגיה בשני בתי ספר תיכוניים, ומנהל מערכת יחסים עם שתי נשים:

חני-אשתו השברירית שחונכה בבית שמרני וממוסגר.
ומירה-רופאה במחלקת הדיאליזה בבית חולים.
שתי המערכות הללו מהוות משולש רומנטי של הנובלה.

שנתי חגג 30 שנות רווקות הוא נחשב ל"חטא" בסביבת הוריו ואחיותיו, אך מפגש מקרי בינו לבין חני שלף אותו מ"החטא".

ביום סגרירי וגשום, בבית קפה תל-אביבי, באקראי נתי פגש את חני השברירית עם גומות החן והחיוך התמידי. המפגש תובלן בקפה ועוגת גבינה פירורים, והפך להנחת היסוד של מערכת היחסים העתידית שלהם.

נתי הוצג בפני הוריה הסלוניקאים של חני, והם מצדם נתנו את ברכתם למגורים המשותפים ולנישואין.

הוריו של נתנאל ואחיותיו: דוריס ונינט, שמחו על הגיסה החדשה. אבל, לא הכול ורוד... חני לא צלחה בהבאת ילדים לעולם.

אחרי אין ספור ניסיונות והפלות לזוגיות החלו לחלחל עצב, מועקה ושתיקה עמוקה. חני שתקה, התנתקה מהסביבה, ולא יצאה לעבודה. כשטלפנו ממקום העבודה לדרוש בשלומה, היא לא נאותה לשוחח עם המתעניינים, ונתנאל נאלץ להתנצל בשמה. המבקרים שבאו לביתם בעל כורחם הסתפקו באירוח של נתי בלבד כי חני הסתגרה בחדרה בדלת אמותיה.

ברבות הימים, נתי פגש את מירה, בערב ספרותי בספרייה העירונית, בהשקה מקומית של ספרו הרביעי.

מירה הייתה נשואה לגרשון-טכנאי לציוד עזר לבתי חולים ולהם שלוש בנות. חייה הזוגיים סבלו מביקורת ורכושנות מצדו של גרשון, ואי-שביעות רצונה מחייה זלגו מעבר למסגרת "המותרת".

המומנטום, הצימאון לאהבה ו"החסך" בשדה הפרטי של מירה ונתי, הובילה אותם ישירות למערכת יחסים גנובה וממותקת.

למרות שהתנהגותו של נתי הינה "בגידה "לכל עניין ודבר, קשה שלא להתאהב בדמותו ולהתפלש יחד איתו במחשבותיו.

יוסף כהן אלרן טווה כאן סיפור על שני זוגות שחיים בהקבלה והקול המספר הוא נתי הסופר.

את מזורו נתי מרפא על ידי כתיבה והספרים הם צאצאיו.

חני (חנה) כ"חנה" אמו של שמואל במקרא ואשתו של אלקנה. למרות שחנה הייתה עקרה אלקנה אהב אותה יותר, מאשר את פנינה אשתו הפורייה. חנה נודעה כדמות צדיקה והקדישה את שמואל לאלוהים. לשם "חנה" מייחסים תכונות של טוב לב, אומץ ועוצמה. כמו חנה במקרא גם חני בספר הנוכחי מוכיחה אומץ לב וחוסן. למרות הכאב ע"כ שלא נשאה פרי, היא "אישרה" לנתי למצוא לעצמו את האושר...תסכימו איתי שגושפנקא כזו מבת הזוג אינה מובנת מאליה.

נתנאל (נתי) דמות מקראית. נתנאל היה אחד האחים של דוד המלך. צירוף המים "נתן" ו"אל" מגלם נתינה ותודה. יש הורים שבוחרים בשם "נתנאל" כביטוי לתודה שנגאלו מעקרותם.

בחירת השם לגיבור העלילה הינה מטאפורה, וחשבון נפש שנתי ערך עם עצמו. הוא אף בא בטענות לעוגת הגבינה עם הפירורים, שהוא וחני זללו בדייט הראשון בבית הקפה.

ככל שהתעמקתי והפכתי את הדפים, הקורא נוכח להבין שנתי "נותן" ו"יוצר סיפורים" לספריו, ולמעשה תקופות ההיריון שלו הן חוויותיו שלו כסופר.

מירה (מרים) אחותו של משה רבנו, וידועה כמי שבזכותה ליוותה את עם ישראל במדבר לבאר המים. לשמה מייחסים תכונות של מנהיגות, כריזמטיות, חוכמה ואצילות. תכונות אלה אכן הוטבעו בדמותה של מירה. כשתקראו תוכלו להיווכח בתכונות אלה.

מלבד הקשר של מירה ונתי שהוא "חסר ועקר" כנישואיהם של חני ונתי, גם מאורעות חיים שקורים למירה ונתי מקבילים.

כצדפה העלילה אורזת לתוכה מערכות יחסים אנושית רוויה באהבה, תלות והתחייבות של האחד לשני.

הספר מחולק לארבעה חלקים, וכל חלק מתמקד בחלקי חיים של המשולש הרומנטי:
עוגת גבינה פירורים
הנה באה מירה
על אהבה וחולי
סוף דבר-אחוזת מוריאל

כתיבתו של יוסף כהן אלרן מצוינת, בהירה, נוגעת ואוגרת לתוכה בכישרון רב, את חיי הסופר למילים כתובות, עם מסרים סמויים שמחלחלים כמים לאדמת לס.

על הכריכה נרשם שהעלילה נוגעת בנפתולי החיים וחודרת למעמקי ליבם, אני בהחלט מסכימה עם המשפט הזה.

שימו לב לעוגת הפירורים – יש לה כאן משמעות מטאפורית נהדרת ומה חני אומרת לנתי? "עוגת פירורים, נתי, עוגת הפירורים שאכלנו. המחשבה הטיפשית הזאת לא מרפה ממני. היינו צריכים לבחור עוגה אחרת. אחת שלא מתפוררת".... (עמוד 188)

הפרק לאחר המשפטים הללו מתחיל ביום ראשון, היום הראשון של השבוע עם הפירורים של החיים.... ופני נתי לאן?

הסצנה הזו הזכירה לי השיר "שאריות של החיים" של עידן רייכל.

מה הזמן מסמן לי
זה הכל שאריות של החיים
ולחיות את הרגע
להתחיל לאסוף את השברים
אולי אצא יותר
אתחיל קצת למהר
להתחיל להסתדר
ולעשות קצת רעש
אולי מקום אחר
מקום יותר בוער
להתחיל קצת לקלקל
ולתקן עוד פעם

הסיפור מסתיים בסוף דבר בשם: "אחוזת מוריאל" גם כאן השם מורכב מצירוף המילים "מורי" ו"אל". זהו שם שמבטא זיקה והצהרה ברורה על בחירת הדרך כפי שהותוותה לו. ("הֶן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ מִי כָמֹהוּ מוֹרֶה" (איוב ל"ו, כ"ב))

מזמן לא קראתי כזה ספר מעולה, עמוק, וחודר לנפש האדם. את הספר הזה תקראו לאט כמו תבשיל טוב שלא רוצים שייגמר.

לסיכום במשפט אחד מתוך הספר שאהבתי ומגלם בתוכו המון...

"את טלטלות החיים צריך הסופר לכתוב מתוך בדידות".

עונג צרוף!

לי יניני

פרוזה מקור, צבעונים, 234 עמודים, שנה: 2017

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על שתי ימי חיי