מגיע לי.מגיע לי מגיע לי מגיע לי.הייתי צריך לדעת שמהספר הראשון של הסדרה לא יצא זהב,אז למה שהספר השני יהיה יותר טוב?
אבל כרגיל,ניגנה אצלי המנטרה של זאתי מ"החוליה החלשה" (דבורה מה שמה)-התחלתי ולכן אסיים.נו,אז סיימתי.
בספר המלבב הנ"ל,חוזר הגיבור (הלא) אהוב שלנו טייג'נס,חכם מתמיד ודביל רגשית יותר מאי פעם.פורד לקח את משולש האהבה הכי מוזר בתולדות הספרות-טייג'נס,אשתו סילביה והמאהבת של טייג'נס מיס ואנופ.כל השאר הדמויות הוא זרק יחסית לפח,ומדי פעם הן עושות גיחות אקראיות לאורך הספר.ולמה אני אומר משולש האהבה הכי מוזר? כי טייג'נס נשוי לסילביה.הם בכלל לא אוהבים אחד את השני,התחתנו רק בשביל המעמד וכו'.אבל מתברר שסילביה דווקא מאוהבת נואשות בטייג'נס,אבל זאת מין אהבה סדיסטית שכזו.היא יותר נהנית לראות אותו סובל.בגלל שטייג'נס כזה בוק,היא מנסה לגרום לו לתגובה.כל תגובה שהיא.בגלל זה היא בוגדת בו,אבל לא סתם בוגדת בו עם איזה עשיר לונדוני סנוב,אלא עם איזה אהבל,רק כדי לבזות אותו יותר.היא כל כך נואשות רוצה להוציא את טייג'נס מהאפתיות והאדישות שלו,עד שכל דבר ילך.מצד שני,קיימת מיס ואנופ.דמות די מעיקה ומעצבנת,בעיקר בגלל שהאופי שלה בעובי של דף נייר.סוג של "עלמה במצוקה" קלאסית.שהגבר פונה אליה היא ישר מתעלפת,אין לה ממש מה להגיד,ובעיקר התפקיד שלה זה להיות "יפה ושתוקה".ועדיין,היא אוהבת את טייג'נס,וכשהוא מציע לה להיות לפילגשו,אין מאושרת ממנה (תחשבו רגע מה היה קורה אם גבר היה אומר את זה לאישה בימינו בכלל,ולאישה ישראלית בפרט.סביר להניח שהיא הייתה בועטת אותו מכל המדרגות).וככה שתי נשים מתחרות על טייג'נס,שהוא מצדו בכלל לא מבין על מה כל המהומה.
"אלוהים",חשבתי לעצמי,"בטח יש בי איזה פן מזוכיסטי אם אני ממש לקרוא את זה.מה לא בסדר איתי? בטח עברתי איזו טראומת ילדות קשה,צלקת נפשית שהותירה בי סימנים בתת מודע וזה הדרך שלהם לבוא לידי ביטוי.אחרת איזה עוד הסבר יש לדבר הזה-לקרוא ספר המשך לספר שבכלל לא אהבתי,בתקווה שאולי הספר המשך יהיה יותר טוב מהספר הראשון.אבל זה אף פעם לא קורה!".
אז כן,סיימתי את הספר.בתור הביקורת הראשונה על הספר הזה (!),אני שומר לעצמי את הזכות לומר שהספר הזה מיועד בעיקר לסדיסטים ומזוכיסטים,ולכאלו עם טראומות נפשיות שבאות לידי ביטוי בקריאת ספרים שבכלל לא אוהבים.
ובמילים אלו אפרוש ללמידה לבגרות בתנ"ך.סתם לא באמת,סביר להניח שאני אלך לקרוא ספר אחר.