יש ספרים שאומרים שהם לקטנים רק בגלל הציורים ,
יש ספרים שאומרים שהם לקטנים בגלל השם.
ואני לא אוהבת את זה, ממש לא.

העץ הנדיב הוא מוגדר כסיפור ילדים, בספרייה תוכל למצוא אותו כסיפור ילדים ,
אבל מה עם קצת מחשבה מה זה תורם לדור הבוגר ולנוער של ימינו?

אז זה מספר על ילד ועל עץ שהם חברים ,יופי טופי - עוד סיפור שהסוף שלו יהיה:
"החברות היא קסם החיים"

עצרו הכל , כי זה ממש לא המסר.

אני לא מאמינה שהספר הגיע לידי על ידי נפלאות האי טכנולוגיה , אחרי מאות שנים ואף
אלפים שלא קראתי אותו.

זה מספר על ילד ועל עץ , העץ הוא כמובן נדיב (איך לא?) והוא נותן לילד הכל - הכל.
הילד נהנה , אוכל מהפירות הטריים ונח בצלו של העץ. הילד נהנה, כי העץ מספק לו את הכל.
אבל גם העץ נהנה, כי הוא נותן הכל - והוא ממש ממש נדיב.

אז הילד גודל וגודל, הילד מגיע לעץ ומבקש דברים כמו- כסף , בית, סירה, מקום לנוח בו.
העץ נותן ונותן ונותן, אך הוא לא יכול להפסיק- כי לא נעים לו.

זה הקטע שכל מי שקורא את הביקורת יצחק ויעבור לביקורת אחרת, אבל זה ספר-
העץ קיבל האנשה, למרות שהוא לא מדבר והוא לא בחור - מה שלרגע גורם לך להתבלבל
ולחשוב שהעץ אנושי.

אבל הוא לא, ותכף אני אגיע לזה.

זה מרגיש לי שכאשר של כתב את הסיפור, הוא נתן סיפור מהחיים שלו . קל לי לדמיין
איך אשתו שואלת אותו האם הוא רוצה קפה אך הוא עונה לה "אני אסתפק במה שיש ואכין לעצמי" .

כמו שכתבו פה מלא לפני הביקורת הזאת , זה מרגיש כאילו של לא באמת התכוון לכתוב את הספר
הזה לילדים- הוא הסתיר שם צופנים חבויים , מסרים נסתרים - שמשקפים את הנוער של היום.

הוא חי בשנת 1933 , זה מרגיש כאילו הוא מגדת עתידות שחזה את העתיד- שהוא כרגע
צופה בי כותבת את זה ומחייך ברצון שהחזון שלו התממש .

הילד הוא בני האדם, הם תמיד לא יסתפקו במה שיש וההתבגרות הופך אותם לשונים יותר: רצונות שונים,
שאיפות שונות וחיים שונים . הספר אומר שגם בן האדם הכי מאושר ירצה יותר , והוא הצליח לשכנע אותי בדעתו.

העץ הוא היקום, שנותן לנו מתנות ודברים טובים - פירות עסיסיים (הצלחות , חיים טובים) , צל (להרגיש שמישהו
מגן עליך מפני קרני השמש השורפות) אך אנחנו עדיין לא מסתפקים בזה.

הספר הוא ספר שמתאים לכל הגילאים , כי בכל גיל אתה תבין עוד פרט מהספר הזה שלא הבנת שהיית ילד .

עכשיו, אם תסלחו לי- אני הולכת לחבק עץ ולהגיד לו תודה שהוא קיים.

-A

מכירים את הקטע הזה (וואו, זה נשמע ממש כמו בסטנד-אפ) שאת רואה ילדות קטנות הולכות ברחוב בפורים
והן בדרך כלל מתחפשות לנסיכות המושלמות האלו או לברבי?
הילדות האלו שגדלו על האמרה שמודל היופי הוא יהיה תמיד רזה?
שאת מבינה שמודל היופי אף פעם לא ישתנה? (ועדיין לא השתנה..)

אני מדברת על הילדות שהולכות ובדרך כלל מחופשות לנסיכות המדוברות (אלזה ואנה, אתן אצלי על הכוונת)
כי זה יפה, זה רזה, זה נהדר, זה מצטייר טוב, זה מודל היופי, אז למה לא?

אני חייבת להודות, למרות שאליס היא נחשבת כנסיכת דיסני (ונסיכות דיסני תמיד יהיו האלה שנדקרות במחט 'בטעות'
או אוכלות תפוח שהביאה להן אישה זקנה- ועדיין לא מבינים איך הן היו כאלה תמימות) .. היא ממש לא דומה לנסיכות
דיסני: היא משוגעת , היא קטנה, היא אולי בלונדינית- אבל היא לא תהיה מהדמויות האלו שישבו על ספסל במשך חצי שעה+
אירועים שאמורים להיות אקשן ויחכו לנסיך על הסוס הלבן, או על המגדל.

אליס היא דמות שממש כמו פרודיה שהצליחה , פרודיה על נסיכות דיסני.

אני לא יודעת מה עבר לי בראש כאשר עברתי ליד חנות הספרים, אבל כנראה שזה היה משהו ממש טוב - אני והספר הזה
לא חברים בגלל הכריכה, אבל מי שופט את הכריכה?! אני..
ואם הייתי מקשיבה לראש ולא לתקציר, הייתי מניחה את הספר חזרה וממשיכה בדרכי למיץ תפוזים - אבל לא.

הפעם מדברים על היורשת של היורשת - אליסה, שהיא הבת של אליסון שהיא הבת של אליס.
לא הבנתם? בואו נחזור להתחלה.

אליסה גארדנר ניחנה ביכולת שמיעת מחשבותיהם של צמחים ובע"ח (רק לי יש דז'ה וו?) וחוששת שיאשפזו אותה
בבית חולים לחולי נפש כמו אימה.

הסיפור פותח לנו את דמותה, מי שאוהבת להרוג חרקים להנאתה וליצור מהם יצירות! התחביב הכי שפוי בעולם!

היא הייתה בפארק סקייטבורדים ואז , בום! פגשה את ג'ב האנושי.
אחרי כמה פרקים מספרים שהם צריכים לרדת לארץ הפלאות כדי להסיר את הקללה.
אחחח, האירוניה המתוקה.

אז הם ירדו ואליהם הצטרף מורפיאוס , האנשה של הזחל המעשן (למרות שהוא מתאים להיות הכובען)
שמפתה את אליסה לצד האפל שלה . אבל למרות שמורפיאוס זה אל השינה, הספר לא גרם לי להירדם כל כך מהר.

אתם מוזמנים להצטרף במסע של ג'ב האנושי, מורפיאוס האפל ואליסה התמימה לארץ הפלאות -
יש שם מלכה אדומה, מלכה לבנה וגם תאומות שהם נראים לך כמו פיצול אישיות שהתחלק לשני חלקים-
הטוב והרע, בלי המכוער.

אז הנה, 5 כוכבים !
עדיף קודם כל לצפות בגרסה של אליס בארץ הפלאות
או לקרוא את הספר המקורי כדי להבין על הדמויות ועל המדובר.
אבל גם בלי לעשות את כל זה, אתם תיהנו .

-A

ספוילרים

היום החלטתי לשתות מים כי אני צמאה,
היום החלטתי לשמוע מוזיקה כי זה כיף,
היום החלטתי לצפות בפרקים של שקרניות קטנות ויפות כי אני מכורה
היום החלטתי לשבת ולכתוב את הביקורת הזאת כי התחשק לי


אבל אתה לא מחליט על עצמך בפאנם, הקפיטול מחליט עליך.
אתה חייב לציית, כי אין לך שום סיבה הגיונית ואת האומץ לקום ולצאת נגד השליטים.
יש האומרים שיש אלוהים בשמיים, בפאנם יאמרו לך שאין שמיים.
יש האומרים שהשמיים הם לא הגבול , בפאנם תמיד יסתכלו על הקרקע.
יש האומרים שיש כוכבים נופלים, בפאנם יאמרו לך שהכוכבים היחידים שנופלים הם יהיו ב"משחקי הרעב".

משחקי הרעב הוא משחק מזוויע בין 24 נערות ונערים (2 נערים מכל מחוז , 12 מחוזות) שנבחרים על ידי אישה ששמה אפי טרינקט , קשה להאמין איך יכול להיות שהגורל שלך נמצא בידיים של מישהו (או מישהי..) ואתה רק צריך לציית .

לשמחתי (או שלא..) , קיבלתי טיול לפאנם אחרי ששכנעתי את סוזן קולינס שאני מתה לראות איך החיים הולכים שם. היא הראתה לי מפה עם 12 מחוזות ולכל אחד סמל אחר , לא ידעתי מה כדאי - אך ידי הימינית ירדה ונגעה במחוז 12 .

לאחר כמה שעות של טיסה, הגעתי למחוז 12 והספקתי לרדת עם ההולכים ל"טקס האסיף" , בו לוקחים מכל מחוז 2 נערים - נער ונערה, שילחמו עד הסוף המר. אפי עמדה שם, אישה מגונדרת שנראית כמו האנשים האלו שאתה כל כך רוצה לדקור אותם כי הם נראים מושלמים מדי. הפתק נפתח "פרימרוז אוורדין" , קולה נשמע בין כל העומדים ובין כל חיילי הקפיטול. מתברר שזאת הייתה הילדה שעמדה לידי, עיניה היפות הסתכלו על הסביבה . מיד יצאתי מהשורות ועמדתי לבד, צמתי החומה נשרה על כתפי הימינית : "אני מתנדבת" אמרתי בקול מריר . עליתי אל הבמה , "מה שמך?" אפי שאלה אותי .. אך אני עניתי בקול חלוש: "קטניס אוורדין" .

עלה איתי עוד נער , בן האופים . פיטה מלארק, התאפקתי לא לצחוק כי זה נשמע כמו פיתה- והוא בן אופים.

היינו במשחקי הרעב ועברו עלינו חוויות קשות, אך בסוף ניצחנו את הכל - ביחד. חזרנו הביתה ברכבת למחוז 12 , הוא שאל אותי אם אני רוצה ללכת איתו - אבל הדבר היחיד שרציתי לעשות באותו הרגע היה ללכת לסוזן קולינס ולהגיד לה עד כמה אני אוהבת את העולם שהיא יצרה, על כמה אני מרחמת על האנשים בטקס האסיף ועד כמה אני רוצה לנקום בקפיטול. רציתי להגיד לה מילה אחת - תודה.

מכירים את הקטע הזה שאתם לוקחים ספר מהספרייה,
הכריכה נראית כמו משהו שלא ראיתם פעם אבל כאשר אתם קוראים אתם מבינים שהקונספט מוכר?
ועוד יותר גרוע - כאשר אתם מחליטים לראות סדרת סרטים שממש דומה ואתם אוהבים את הסרטים , אך האהבה של הספר יורדת?

אז כן, זה מה שקרה לי.

מכיל ספויילרים קטנים

הסיפור שלנו מתחיל בספרייה, זה היה יום קיץ שמשי ונעים - הייתה ילדה שלקחה ספר מהספרייה כי הוא עניין אותה- מה שגרם לה לחזור איתו הביתה.
היא קראה את הפרקים ונהנתה. אחר כך הגיעה הפעם השנייה שהיא לקחה אותו, היא קראה אותו ואחרי כמה זמן היא החליטה לעצור ולצפות ב"משחקי הרעב"!
היא המשיכה לקרוא את הספר, אבל לאט לאט הבינה מה קורה כאן: הסיפור דומה למשחקי הרעב, קאסיה נהיית כמו כדור פינג פונג - שקופץ מאהבת חייה הטהורה לדמות סטייה שמראה לה עולם אחר .

אבל אני חייבת להודות, הדמות המשנית התעלתה על הדמות הראשית . מי הדמות המשנית הזאת? קיי מרקהם , הסטייה , השקט, הרגוע ו"הזה שלא עושה צרות" (ציטוט מהספר, לא אני כתבתי את זה) . הוא נותן לך את האור שבקצה המנהרה, את האור המדהים הזה שחיכית אחרי שנים של חושך, את חבל ההצלה הזה שחיכית לו כ5 פרקים ויותר. הוא הדמות הראשית מבחינתי - קאסיה היא סתם מסטיק לעוס שמפריע לקיי לצעוד בשביל.

ולמה בחרתי 3 כוכבים?

זה לא היה גרוע מדי, אבל לא טוב מדי . זה לא היה ספר שיכולת לזרוק, אבל זה לא היה ספר שלא יכולת להניח מהיד. מכירי הז'אנר הדיסוטופי-שמשולב-עם-רומנטיקה-ונוער לא ימצאו בספר הזה כל כך פוטנציאל , החדשים שהחליטו לעזוב את המכשירים הטכנולוגיים ולקרוא את הספר הזה בתור הספר הזה - ימצאו בו משהו שלא ימצאו בכל מה שהם עושים.

ועצה אחת למי שממש רוצה לקרוא את הספר הזה? אל תקראו או תראו את משחקי הרעב לפני , אחרי כמה שבועות תוכלו לראות- תנו לכם כמה שבועות של הנאה מהספר הזה, כי אחרי שתנסו את משחקי הרעב או תקראו כל ספר ותיק מהספר הזה - תבינו שהספר הזה זה לא ממש מציאה .

-A