ביקורת ספרותית על אסטריקס וירושלים של זהב שחור מאת אלבר אודרזו

---

החינוך האירופאי הישן

בהיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון נוהגים לציין את "עשור הנפט" (1973-1982) כתקופה רבת חשיבות ליחסי הכוחות באזור. עליית חשיבותו של "הזהב השחור" בעולם כחומר גלם שהחליף מאז מלחמת העולם השנייה את הפחם הגיע לשיאו ב-1973 כאשר ארגון המדינות מייצאות הנפט OPEC הכריז, על רקע מלחמת יום כיפור ובמסגרת המאבק בחברות הנפט המערביות (ששלטו בשדות הנפט במדינות ערב) על הקטנת ייצור הנפט, דבר שהוביל להגדלת הביקוש ולהעלאת מחיר הנפט. בכך רצה OPEC להראות כי הוא זה השולט עתה בשוק הנפט ולא עוד מדינות המערב. האמברגו היווה בעיקר לחץ פסיכולוגי יותר מאשר פיסי ממשי. זכורות התמונות של התורים בתחנות הדלק בארצות הברית מפחד שהספקת הנפט תיעצר תוך זמן קצר, דבר שהיה רחוק מהמציאות. מהלך זה, יחד עם עליית כוחו של הנפט, שינה את מפת הכוח בעולם הערבי כאשר מדינות המפרץ העשירות בזהב השחור הפכו בין לילה לשחקניות רבות כוח וכסף לעומת מי שהיו עד אז השחקניות הראשיות באזור, דהיינו מצרים וסוריה.

כאשר יצא ספר זה לאור, ב-1981, הגיע מחירה של חבית נפט ל-34 דולר. זה היה מחיר שיא שממנו הייתה לאחר מכן רק ירידה עד לסיום אותו "עשור נפט". המשבר העולמי של הנפט הגיע לשיא כאשר יצא הספר והוא גם מהווה את נושאו של הספר: "אסטריקס וירושלים של זהב שחור". אסטריקס ואובליקס, גיבורי סדרת הקומיקס, יוצאים לחפש אחר "שמן הסלע" המהווה לכאורה את המרכיב הסודי בשיקוי הקסם שרוקח קוסם הכפר אשפיקס ואשר מהווה את סוד כוחם של הגאלים והתנגדותם אל מול כוחות הלגיון הרומים המבקשים להחריב את כפרם. הביטוי להתנגדות השפעות זרות ולתפישה כי התרבות הצרפתית הינה תרבות עילית, טובה וחזקה מתרבויות אחרות – בא לידי ביטוי בפנים רבות של העלילה ושל הסידרה בכלל. הכפר הגאלי העומד איתן אל מול כוחות חזקים וזרים מהווה את עמוד השידרה של סידרת הקומיקס המצליחה, ובספר זה הדבר בא לידי ביטוי בדמויות רבות המייצגות את ה"זר". הקיסר, והרומים בכלל, המוצגים כנלעגים וטיפשים, שולחים את המרגל אפס אפס ששיקס, בדמותו של המרגל שון קונרי, לרגל אחר הכפר הגאלי, לגלות את סודו ולאחר מכן למנוע מאסטריקס ואובליקס להשלים את משימתם ולהביא אל הכפר את אותו "שמן סלע", הוא ה"זהב השחור" . המרגל האייקוני, נציג התרבות האנגלוסקסית השולטת זה מכבר בעולם האמיתי, מוצג כתככן, דו פרצופי ונלעג, ולמרות כל תחבולותיו מוצא עצמו כקורבן בקולוסאום. אך גם דמויות "חיוביות" מוצגות בצורה סטריאוטיפית המזכירות את הקריקטורות של "זקני ציון": הסוחר הערבי (אף גדול וכפיאה) מוצג כפסיבי שאינו יודע למצוא את הפתרונות לענייניו; היהודי שמשון פלטפוס שנראה ממש כמו קריקטורה נאצית של יהודי, וכן העמים השונים הנלחמים זה בזה (אשורים, שומרים, חיתים, מדיינים ואכדים) ומצויירים כמו קריקטורות הוליוודיות בספקטקל תנכ"י נלעג.

יחד עם זאת, יש לומר שגם אסטריקס,אובליקס ושאר הדמויות המייצגות את הצרפתים הן נלעגות. הפתרון לבעיותיהם הרבות בא ליד ביטוי בכוח – כוחו העצום של אובליקס (הגורר את הגמל שהתעייף על גבו) וכוחו הקסום של אסטריקס. בשיתוף פעולה הם מערימים על כולם ומגיעים למחוז חפצם – אך גם זה מתגלה כריק. שכן אף על פי שהם מוצאים את "הזהב השחור", את "שמן הסלע" (ולאחר מכן מאבדים אותו) מסתבר להם בתום מסעם כי המרכיב הסודי של השיקוי כלל אינו זה אלא הסלק (כפי שמגלה להם אשפיקס). כלומר, כוחם של הצרפתים, מעצמה בירידה במפת הכוח העולמי, אינו הנפט, מקור אנרגיה חיצוני ויקר. הוא מצוי בגינתם.

עם כל זאת, היכולת של הצרפתים לייצר קומיקס דידקטי המעביר לילדים את התרבות הקלאסית העשירה, עליה מושתתת התרבות הצרפתית העילית, ראוי לקינאה. הקומיקס רבוי במושגים מהעת האתיקה ומלווה בהסברים או בהרמזים למושגים שלכאורה לא היו ידועים לבני התקופה (המאה הראשונה לפני הספירה). המרגל ששיקס מוציא משקה אלכוהולי המיוצר בסקוטלנד ששמו לא מצויין אך אנו יודעים כי הוא שותה מה שיקרא לימים וויסקי (ולכך יש אגב תימוכין בכתבים של טקיטוס הכותב על הגרמאנים). הנפט מכונה "שמן סלע" ומקום לינתם של אסטריקס ואובליקס בבית לחם מרמז על מקום היוולדו של ישו. ההבדל בין פרובינקיה למדינת חסות של האימפריה הרומית, מושגים כמו פרינקיפט, ליגיונר, הים הפנימי (כך קראו הרומאים לים התיכון), פראיפקטי (מפקדי חיל הים הרומי), ציטטות (מתורגמות) מלטינית, ודמויות מפורסמות כמו יוליוס קיסר, ופונטוס פילטוס (שהוציא להורג את ישו), כל אלו מוזכרים כחלק מהעלילה ומאפשרים לילד, בעיקר כזה שתרבותו מושתתת על אותם מושגים, להשתלב בעולם הקלאסי המדומיין הזה ולהבינו.

הפרשה בה נרצחו הקריקטוריסטים של העיתון המאוייר שרלי אבדו לאחר שהופיעה על שערו קריקטורה של הנביא מוחמד האירה את העובדה כי ההומור המאוייר הצרפתי לועג לכול – הן לזרים והן לצרפתים (הלבנים) עצמם. לכאורה אין פרות קדושות בתרבות הצרפתית החילונית. ועם זאת, כאשר קוראים, ואף נהנים (וצוחקים) מאסטריקס זה, שנוצר לא מזמן, לפני כשלושה עשורים, קשה להתעלם מהעובדה כי בשורה התחתונה, גם אם כולם נלעגים, גם הזרים וגם הגיבורים הצרפתים, הרי שאלו האחרונים הם המנצחים, הם אלו החוזרים הבייתה לאחר שגברו על כוחות מאימים וגדולים מהם. כלומר, הגיבורים של תרבות הלעג, תרבות שחיטת הפרות הקדושות, הם הטובים יותר, הראויים יותר והחזקים יותר. בעולם רב תרבותי של הגירה וקונפליקטים גזעיים, דתיים ומגדריים, יש משהו מיושן באסטריקס. לכן, גם אם הוא מצליח להעביר לילד (או מבוגר) את העולם הקלאסי, ויש בו תחכום אינטלקטואלי המלטף את האגו של בעל התרבות האירופאית הגבוהה, הוא גם נשען על סטריאוטיפים מיושנים וגזעניים. לו הייתי אירופאי אינני בטוח שהייתי רוצה שהילד שלי ישאב מהם בינה, גם על חשבון בורותו.

» ביקורות נוספות של קיקלופ מכונת ספרים
» ביקורות נוספות על אסטריקס וירושלים של זהב שחור