להיות חלק ממשהו גדול
בשכונה שלי היה ילד גדול שהיה מגיע עם מדים לבנים יפים מבית הספר הימי, בעקבותיו אני וחברי החלטנו ללמוד בבית ספר למקצעות הים. היה לי חלום גדול להיות ספן המפליג במרחבי הימים. למרבה ההפתעה, גילתי שבכדי להיות ספן צריך לעבור בשעורי חתירה בסירת משוטים גדולה, לווייתנית, בה חתרו עשרים נערים. מורי גילו די מהר שאני מתקשה לעמוד בקצב. המשוטים שלי נתקלו במשוטי החותרים הסמוכים לי, מה שגרם לי לשבת בירכתי הסירה, להיות הגאי, או מי שנתן קצב לחותרים.
האכזבה שלי מהעיסוק בענף ספורט קבוצתי כחתירה, גרמה לי לעבור לבית ספר חקלאי, שם עסקתי במקצוע אישי, ריצה למרחקים ארוכים, בה פיתחתי מקצבים והרמוניות אישיות. העיסוק שלי הונע על ידי חלום גדול, להיות רץ אולימפי ולקחת חלק באולימפיאדת מוסקבה, שלבסוף הוחרמה על ידי ישראל, ואני עצמי חלתי במחלה אוטואימונית, שלא אפשרה לי להמשיך ולעסוק בריצה תחרותית.
למרות שהפכתי לספורטאי במקצוע אינדיבידואלי, עדיין מקצוע החתירה הקבוצתית, משמש לי השראה כמקצוע סבולת קבוצתי, בו קבוצת חותרים מנצחת באמצעות ערכים, כהתגברות על מכאובי החתירה, מחויבות לצוות, השגת הרמוניה קבוצתית מושלמת. ערכים המאפשרים לחותרים להיות חלק ממשהו גדול ומחוויה חד פעמית, המשחקים האולימפיים.
כשראיתי את סיפרו של דניאל ג'יימס בראון, הבחורים בסירה, העוסק בקבוצה של תשעה חותרים אולימפיים, בקשתי לקרוא אותו, בכדי לקיים באמצעותו דיאלוג עם החלומות הגדולים, הלא ממומשים שלי, חלום הים, החלום להיות רץ אולימפי, והחוויה החד פעמית בה הייתי חלק מקובצת רצים נחושה.
הספורט הוא מיקרוקוסמוס לחיים, יש בו תרבות, פוליטיקה, ואנשים פשוטים המבקשים לממש חלומות נועזים וגדולים. בראון הצליח לארוג את המרכבים האלה לדרמה אנושית מרתקת, המתנהלת על רקע השפל הכלכלי הגדול בארה"ב בשנות השלושים, תקופה בה האבטלה והעוני יצרו אווירת ייאוש. דווקא בתקופה הקודרת הזאת, ניצחון החותרים כנגד כל הסיכויים, שימש השראה ליכולת אנושית להתגבר על קשיים ולהצליח בכדי להיות חלק מעולם טוב יותר.
בגרמניה העולם התקדר, המפלגה הנאצית עלתה לשלטון, והחליטה לקיים את אולימפיאדת, ברלין - 1936בהשקעה גרנדיוזית, כמפגן ראווה לאידאולוגיה הנאצית והונאה, שהציגה את הנאצים כמי שפניהם לשלום. בנוסף לכך הנאצים השקיעו בנבחרות הספורטאים שלהם, כמו בענף החתירה היוקרתי, בכדי שהספורטאים הנאצים יזכו בתחרויות ובכך הם יוכיחו את תיאורית הגזע, הגורסת את עליונותו הגזע הארי. בהיבט הזה, הסיפור הבחורים בסירה, מתכתב עם סיפור אחר, ידוע יותר, על האצן ג'סי אוונס שחום העור, שזכה בארבע מדליות זהב, באולימפיאדת ברלין.
קבוצת החותרים שיצאה להרפתקה האולימפית, התקבצה מקרב תלמידי שנה א באוניברסיטת וושינגטון, בנים לחוטבי עצים, לחוואים ולפועלים קשי יום, רובם מעולם לא חתרו קודם לכן, נקודת פתיחה נמוכה בספורט הישגי, שההכנות בו עורכות שנים רבות. אוניברסיטת וושינגטון, בחוף המערבי, עצמה הייתה דלת משאבים, בייחס לאוניברסיטאות החוף המזרחי העשירות, בהם למדו בני הבנקאים, ואצולת הפוליטיקה, חיבור של הון ושלטון מול האנדרדוגים מהפריפריה המערבית.
איך הצליחה קבוצת חותרים אלמונית לנצח, למרות תנאי הפתיחה הבלתי אפשריים. בראון מספר לנו על האמונה האופטימית של הצוות החותרים ביכולתם לשבור מחסומים, על מאמן כריזמטי, ובונה סירות שהתייחס לחתירה כמעשה רוחני, לכולם היה חלום גדול לקחת חלק באולימפיאדה ולנצח. מעשה שנטע תיקווה גדולה ואופטימיות בקרב בני האדם הפשוטים שהיו למודי אכזבה וייאוש.
לבראון יש יכולת מופלאה לתאר את אווירת תחרויות החתירה, את המתח והדרמה המתהווים. לרגעים הרגשתי שאני נוכח באירועים, שותף לרגעים של התרוממות רוח, כמו התחרות הראשונה של צוות החותרים, בין אוניברסיטאות קליפורניה לוושינגטון, (גרסה צנועה של התחרות בין אוקספורד לקיימברידג'). על החוף מתקבצים אלפי אנשים, ממתנים במתח, לזינוק הסירות. קליפורניה הובילה, אך ושינגטון בפיניש מדהים בו החותרים נתנו את הכול ניצחה. במקביל לסיפור הקבוצתי, מתנהל סיפור אישי, ג'ויס סטודנטית ענייה, חברתו של ג'ו, אחד מהחותרים, ממתינה על החוף במתח גדול, עם סיום התחרות, היא תפלס את דרכה בין ההמון הגועש והנלהב, בכדי לחבק את אהובה, בחיבוק שיש בו אושר גדול.
בראון בצע תחקיר מקיף, קרא קטעי עיתונות, נבר בארכיונים, צפה בסרטים ישנים, הוא נסע למקומות בהם התרחשו התחרויות, וזכה לראיין את החותר האחרון, זמן מה לפני מותו. החותר הקשיש, שהחל לספר על חבריו לסירה, החל לבכות מהתרגשות. כזהו הספר מרגש, כדרמה אנושית, כסיפור אופטימי בתקופה קודרת.
