ביקורת ספרותית על המקווה האחרון בסיביר מאת אשכול נבו

---

את הספר ה 'מקווה האחרון בסיביר', מצאתי בעירי הקטנה, בספרייה העירונית. מוכרים שם ספרים במחיר צנוע לכל תושב. הימים היו ימי תחילת אלול, אור היום התמעט, והשקיעה הייתה קרובה להגיע. נכנסתי למבנה הספרייה החדיש, ולאחר שיטוט קל בין החדרים הרחבים ומלאי הספרים, הגעתי לכוורת מדפים בה כתוב בכותרת ראשית 'ספר לכל תושב'. לאחר שעיניי עברו מדף – מדף, ידיי מוציאות ספרים שונים, מרפרפות על התקציר, מעיינות בתמונת הכריכה, נטלתי את ה 'מקווה האחרון בסיביר' יחד עם מספר ספרים נוספים.
במהרה, התחלתי לקרוא בו. הכרתי את כתיבתו של אשכול נבו מספרים קודמים שלו, וידעתי שהכתיבה שלו תסחוף אותי. אכן נסחפתי.
הסיפור הוא בדיוני המעוגן בנקודות מהמציאות בחיינו: עיר שבה מתגוררים עולים מברית המועצות לשעבר, חרדים, הממוקמת על יד בסיס צבאי, באזור לא ברור, אשר האירועים בה מתרחשים באמצע שנות התשעים לערך. ג'רמיה מנדלשטורם, איבד את אשתו, ומעוניין לתרום מקווה חדש לזכרה, לעיר הצדיקים. מכאן הסיפור מתגלגל ומתפתח על דמויות שונות בעיר צדיקים זו.
הכתיבה של אשכול נבו, קולחת, נעימה וכאילו אתה מהלך על איזה מצע משי נעים וקל לרגליים. הסיפורים שזורים אחד בשני, וקטעי עלילה מתחברים לאיטם זה לזה. העלילה מתרחשת בעיר צדיקים כביכול, וזו האירוניה, זו עיר שאין בה צדיקים וכל מי שמנסה להיות צדיק, למחוק את עברו, לשכוח את עברו, לנסות למצוא מוצא חדש לחייו, אפשרות חדשה לחיים שונים, נתקל בחומה בצורה של עברו או שמא את עברו בדמות ממשית – מציאותית. בתוך הסיפורים השונים מתקיים לו משהו מיסטי, טמיר ונעלם, המניע את הדמויות בצורה מסוימת, וגורל מתחבר לגורל, אותות וסימנים נגלים ומניעים את הדמויות השונות לפעול: כך בחלומות של איילת ומושיק, דמויות נאהבות מהעבר, חלומות המניעים אותם לפעולה. כך גם עם דיינה ונעים, כאשר הפנטזיה של נעים מתממשת במציאות, באופן זה או אחר.
עלילת הספר נעה בין סיפורים שונים, דמויות שונות, המתחברות לבניית המקווה החדש בעיר הצדיקים. בניית מקווה שאמורה לסמן איזה קיבוץ גלויות, משהו אחדותי ומובילה לסוף תמוה משהו. ובכל זאת, הניסיון לעשות, לקיים קיבוץ גלויות זה, מרגיש לעתים כנגיעה בקצוות של אותן אוכלוסיות או בקצוות של אמת מסוימת ולא מספיק מכילה, ממצה. ישנו ניסיון לספר על אהבתו של נער ערבי, הסתגלותו לחברה הישראלית, על אוכלוסייה מברית המועצות לשעבר והסתגלותם בישראל, על חוזרים בתשובה, על חרדים, על ראשי עיר, כוח ושררה, על אמריקה בישראל. כל הדברים הללו מנסים להתנקז לספר בן מאתיים וארבעים עמודים, וזה לא תמיד מצליח.
עם זאת, יש משהו נעים בתנועה הזו עם הדמויות, בחיבור איתם. כמו צעידה איטית אל מקום של הזדהות ואמפתיה, ולא משנה מי דמויות אלה, וממה הן מורכבות. בכך, יש איזה רגש חבוי, נסתר שלפרקים עולה מעלה: באהבה, בפחד, בהתרחשות הגורל, בדינמיקת הגורל. רגעים אלה הינם מפתיעים וייחודיים. אליהם אתה עורג, בתוך עלילת ספר זה.
לסיום, אי אפשר שלא להתייחס למקווה. מקווה הינו מקום של טהרה, של ניקוי והתחדשות, של טבילה במים על מנת לשכוח או למחוק את העבר ולהתחיל בדרך חדשה. אך מרבית הדמויות – בדומה לחיינו אנו, אינן מסוגלות לשכוח את עברן והוא זה שרודף אותן או שהן רודפות אחריו – בין אם במודע ובין אם לאו. בסופו של דבר, זו גם איזו נבואה המגשימה את עצמה. ומעיר צדיקים, בה נבנה מקווה לטהרה, אנשים נותרים עם הזיכרונות שלהם, עם העבר שלהם. בדומה למר ג'רמיה מנדלשטורם, המנסה להתחיל חיים חדשים מבלעדי אשתו, להותיר זכרון למענה בארץ אחרת, אך הגורל או העבר או אי שליטה, גדולים יותר ממנו.

» ביקורות נוספות של תומר
» ביקורות נוספות על המקווה האחרון בסיביר