ביקורת ספרותית על בחזרה לאי השטן מאת אניה וייס סימונדס
ספר מעולה

---

עדינה בר-אל
חיים מסחררים של ציירת היפית
אניה וייס סימונדס – בחזרה לאי השטן
גוונים, 2016
על גב הספר מציגה המחברת את עצמה כ"היפית גריאטרית, משחקת, מציירת כותבת ושותה. נודדת הלוך וחזור ממקום למקום..." ההגדרה הזו כבר מסגירה את העובדה ששקט ושלווה לא יהיו מתוארים בספר זה, אשר שם הדמות הראשית הוא כשמה של המחברת.
בתשתית מונחת תחושה של פגיעות. אניה, או חנה בשמה העברי, היא בת לניצולי שואה עם הסימפטומים האופייניים ל"דור שני", וגם היתה לה החווייה הלא-תמיד חיובית להיות ילדה עולה חדשה בארץ. רבים מבני דורה יכולים להיכלל בהגדרות אלו, אך נראה שאצלה גרמו נתונים אלו לאי שקט תמידי בחייה, לחיפוש בלתי פוסק של משהו לא מוגדר, אולי אושר. העלילה אינה נעה באופן כרונולוגי, אלא בקפיצות בין הזמנים, בין הווה, עבר קרוב ועבר רחוק, כאשר הקטעים קשורים זה לזה באופן אסוציאטיבי.
אחד הקטעים המרגשים בספר מתאר פגישה בינה לבין אימהּ, כשהיא מנסה לספר לה מה חשה בילדותה. בגיל עשרים ושש היא מגיעה לבית האם בהוד השרון.
"אני מגיעה מאילת לביקור, בגלבייה בדואית רקומה וכפכפים. [...] היא מביטה בי, בגדים שלי, בפנים שלי שלילות ללא שינה, סמים ושתייה כבר החלו לתת בהן את אותותיהם ונאנחת, 'מה קרה לילדה הטובה שלי? לאניצ'קה שלי? כזאת אניצ'קה!' אני שותקת, מרוכזת בנקודה נסתרת על הקיר ממול, ואחרי כדקה אני אומרת בשקט, 'מה קרה לאניצ'קה? [...] היא רצתה שידאגו לה, היא רצתה שגם לה יחכו על הכביש אם איחרה לשוב, שיתלבטו או לא ירשו לה לצאת לטיול מתוך דאגה לשלומה, שיבקשו לראות את התעודה שלה, שיתרגשו במבחנים שלה. שיפסיקו להגיד לה כשהיא מבקשת משהו, אפילו משהו פעוט ביותר, כמה היא אנוכית ולא מתחשבת, רק דורשת ולא מעריכה את מה שעושים בשבילה. כמה קשה לאימא ואבא'." (עמ' 89-90).
והיא ממשיכה ומזכירה לאימהּ את הניצול המיני שעברה בילדותה על ידי קרוב משפחה, ואת התגובה שקיבלה מהוריה: "'נארשקייט, איזה ששטויות את ממציאה?' כי זה מה שאמרת לי אז כשחזרתי הביתה וסיפרתי לך ולאבא. ואבא גיחך במבוכה, ושניכם יצאתם מהחדר והשארתם אותי לבד עם העלבון. למה לא האמנתם לי? אף פעם לא שיקרתי לכם. איך יכולתי להמציא דבר כזה? אפילו לא ידעתי מה הפדופיל המסריח עושה, רק ידעתי שזה רע, שזה אסור." והאם מגיבה: "אני לא זוכרת שום דבר כזה." (עמ' 91).
יש לה ניסיונות ללמוד במסגרת אקדמית ובקורסים שונים, אך היא אינה מתמידה, לא נשארת במקום אחד אלא נעה בין המקומות. בארץ היא מתגוררת בהוד השרון ובאילת; ונוסעת לארצות שונות בחו"ל לשהיות קצרות וארוכות. מקום של קבע כמעט היא מוצאת לה בעיירה פלאיה בלנקה באי לנזורטה, אחד האיים הקנריים. שם היא מתגוררת בקומפלקס לס בריאס ומתפרנסת מציורי פורטרטים של תיירים וקריקטורות. זה עיסוקה גם במקומות נופש אחרים, בבתי-מלון ובבארים.
היא משתדלת להפוך את הווילה ששכרה בפלאיה בלנקה לבית, עם גינה מטופחת, אבל חוסר השקט ממשיך. היתה לה אהבה גדולה בחייה, וזו נגדעה עקב תאונה בה נספה אהוב ליבה, טרגדיה שהיא מתקשה להתגבר עליה.
הכתיבה של וייס סימונדס קולחת, שזורה בפרטים רבים. היא מתארת מגוון של דמויות באופן ציורי ביותר. ריבוי הדמויות, הקפיצות ממקום למקום והמעברים מזמן לזמן, גורמים לקורא לחוש כמו על סחרחרת, עד כי יש לו צורך לעשות פסקי זמן בקריאה. אבל כתיבה מסחררת זו היא הנותנת את התחושה של הדמות הראשית, שחייה ממש לא היו על מי מנוחות. קשה לדעת אם זה מבחירה אישית, כתוצאה מאופייה הסוער, או בניסיון שלה לפצות את הילדה שנפגעה.

» ביקורות נוספות של אניה
» ביקורות נוספות על בחזרה לאי השטן