ביקורת ספרותית על החיוך האטרוסקי מאת חוסה לואיס סמפדרו
ספר בסדר

---

מה יחשבו עלינו ילדינו בעוד שלושים או ארבעים שנה?
אילו מן מבוגרים יצמחו הם להיות?
כיצד יביטו בנו ובעולם הערכי והתרבותי שניסינו להנחיל להם?
מה יהיה ערכו אז?
מי נהיה אנחנו בתקופת החיים ההיא וכיצד יתנהל העולם שסביבנו?

נראה לי כי אלו הן חלק מן הסוגיות והשאלות שהעסיקו את חוסה לואיס סמפדרו בעת כתיבתו את "החיוך האטרוסקי".
הספר פותח בעזיבתו של איכר כפרי, זקן וחולה את ביתו ובמעברו אל בית בנו בעיר הגדולה. בעזיבתו נפרד הוא לא רק מאוהביו ושונאיו, מן הנוף המוכר והמאכלים הערבים, אלא מכל העולם התרבותי, חברתי ואמוני שהיווה תשתית חייו והמצע עליו גידל את ילדיו. המצע בו התקיים.
הפרידה מטלטלת את הזקן והעיר המנוכרת אינה מקלה זאת. עם זאת, תחת האבל על העולם שאבד לו והזעם על הבית, הזוגיות וההורות שמכונן בנו, מזדחלת תנועה איטית, אך מתמדת שאינה מרפה. פנימה - זוחלת בו המחלה שמכלה אותו מבפנים ללא רחם, חוצה - נכדו התינוק צומח אט, אט וגדל, נצמד עוד ועוד אליו ומעורר בו רכות חיה ונפעמת. לכל הצדדים, כולל הקורא, ידוע כי ברגע שישתוו השניים - יוכרע גיבור הסיפור. עם זאת, רגעים אלה שקולים לעיתים כנגד החיים כולם.

הגיבור מוכרח לצאת אל טעמים חדשים, מקומות ונופים אחרים, תוך בחינה מתמדת מה הם עושים בו ומה מותיר הוא בהם
ואולי רק כך ניתן גם להתאהב מחדש.

ספר נעים, זורם וקולח.

» ביקורות נוספות של זרש קרש
» ביקורות נוספות על החיוך האטרוסקי