ממש אהבתי אותו.
הוא היה מושלם ואין לי שום תלונות רציניות.
קראתי אותו בישיבה אחת.

אזהרת ספוילרים
מה שלא אהבתי היה שאמריקה כבר יודעת בתחילת הספר שהיא רוצה להיות אשתו של מקסון, ושהיא עדיין לא רוצה לוותר על אספן, וזה טיפשי.
היה אפילו רגע שהיא קראה לו בראשה "אספן שלי", וזה היה קצת מוזר, אבל אז היא קראה לו שוב "אספן שלי", ובהקשר ההוא זה היה מקסים.

אני לא יודעת מה להגיד, הוא פשוט הספר הכי טוב בסדרה, אני לא מבינה איך אפשר לא ליהנות ממנו עם התחברת לשניים הראשונים.
זה כיף לקרוא רומנטיקה של נוער, לפעמים זה מטופש, אבל כנראה כי יש משהו מאוד בוגר גם במקסון וגם באמריקה - ולא ברמה שבה זה כבר לא אמין - זה פשוט כיף.
הביקורות של אלו שלא אהבו את הסדרה הזאת נורא מוזרות לי...
כאילו, איך אפשר לא לחבב את אמריקה?!
היא כל כך טובה מהרבה בחינות, והיא אומנם לא חסודה, אבל זה לא גורע מהחביבות שלה.

כתבתי בביקורת על הספר השני, "העילית", שאני לא מחבבת את אספן ואת משולש האהבה שקורה ושאני לא בטוחה למה.
כמה דקות אחרי שסיימתי את הביקורת הבנתי שהסיבה שאני לא מחבבת את אספן, היא כי אני פשוט לא אוהבת אותו עם אמריקה.
הספר הזה פשוט סיפק אותי מכל כך הרבה בחינות, כי בביקורת הקודמת אמרתי שאני אוהבת את הריבים שלהם, ואז בספר הזה מקסון אמר:

"אני לא רוצה לריב איתך יותר אמריקה," לחש מקסון. הרמתי את עיני וראיתי את ההבעה הכנה על פניו כשהמשיך לדבר.
"אני אוהב את חילוקי הדעות בינינו - למעשה זה אחד מהדברים שהכי מושכים אותי אלייך - אבל אני לא רוצה להתווכח איתך יותר. לפעמים יש בי קצת מהמזג החם של אבא שלי. אני נלחם בו, אבל הוא קיים. ואת!" אמר וצחק. "כשאת כועסת, אלוהים ישמור!"
-

וממש כמה עמודים אחרי אמריקה אמרה משהו בשיחת טלפון לאביה לגבי איך שהיא מרגישה עם מקסון, וזה בדיוק מה שחשבתי בקשר לסיבה שבגללה אני לא מחבבת את אספן, כי יש משהו בקשר שלה עם אספן שפשוט לא מוציא ממנה את אותה האמריקה שמקסון מוציא ממנה:

"טוב," אמרתי ומוללתי את שולי שמלתי. השתיקה התארכה. "אני באמת מחבבת אותו."
"כן?"
"כן."
"למה בדיוק?"
הירהרתי רגע בשאלתו. "אני לא לגמרי בטוחה. אבל הוא גורם לי להרגיש שאני אני, וזה חלק מהעניין, אני חושבת."
"וקודם לא הרגשת שאת את?" התלוצץ אבא.
"לא. פשוט... תמיד הייתי מודעת למעמד שלי. גם כשבאתי לארמון. זה הטריד אותי מאוד במשך זמן-מה. האם אני חמש או שלוש? האם אני רוצה להיות אחת? אבל כיום אני בכלל לא חושבת על זה. ונראה לי שזה בזכותו.
"אבל אל תבין לא נכון, הוא מפשל המון." אבא ציחקק. "אבל איתו אני מרגישה כמו אמריקה. איתו אני לא נציגת איזה מעמד או איזה פרויקט. אני אפילו לא חושבת עליו כעל אדם רם מעלה. באמת. הוא רק הוא. ואני רק אני."
-

זה מזכיר לי את אחד הציטוטים האהובים עליי על אהבה:
"לא אמרו לך אף פעם שאהבת אמת אמורה להפוך אותך לבן אדם טוב יותר?" (אמילי גיפין)

אני באמת מאמינה שאם לאהוב מישהו, לא משפר אותך בתור בן אדם, אז זה לא שווה את זה.
כל כך הרבה אנשים שפשוט רוצים שיאהבו אותם סתם ככה, ויקבלו אותם כמו שהם, ואני משום מה לא מבינה את זה.
זה לא הגיוני לי, איך אפשר באמת לאהוב מישהו, מבלי שהוא ישקף לך את עצמך ויגרום לך לרצות להיות טוב יותר עבורו.
כנראה בגלל זה אני ממהרת לומר על יחסים מסוימים שהם לא מבוססי אהבה, כי קשה לי לראות סתם את הרגשות עצמם והמילים כאהבה, אני צריכה משהו מעבר לזה.
אני חושבת שהרבה אנשים מבינים את הקטע הזה, שאהבה היא משהו שרואים באיך שבן אדם פועל ומתייחס אליך, ולא במה שהוא אומר וטוען שהוא מרגיש כלפיך.
אבל נראה לי שרק אני הרבה פעמים מבטלת מהר מדי את מה שאחרים מרגישים, ואומרת שזאת לא אהבה, רק בגלל שהיא נראית שונה ממה שאני מצפה ממנה להיראות.

היחסים של אמריקה ומקסון לגמרי נראים בעיניי כמו אהבה.
נראה לי שהרבה מהביקורות השליליות פשוט לא מבינות את ההבדל בין האהבה שיש לאמריקה לאספן, לאהבה שיש לה עם מקסון.
זה ברור שהאהבה למקסון יותר בוגרת, וזה ברור שהוא גורם לה להרגיש הרבה יותר טוב מאספן, ושזה מעבר לזה שהוא נסיך.
למשל בספר הראשון, כשמקסון נישק אותה, אמריקה חשבה לעצמה: "אז ככה מרגישה ליידי."

זה לא שהיחסים שלה עם אספן היו פחות טובים.
הם פשוט היו שונים, ואני חושבת שהיא ניסחה את זה נהדר בספר הנוכחי:

"זה לא בגלל חוסר אמון בך. פשוט הסודיות הוסיפה לזה קסם מיוחד. אהבתי לשמור אותו בסוד." רק אחרי שאמרתי את הדברים האלה בקול רם הבנתי עד כמה הם נכונים.
כן, היו לי רגשות אל אספן, אבל היו עוד דברים שעשו את המפגשים איתו מתוקים פי כמה: החשאיות, הריגוש של המגע הגופני, המחשבה שיש למה לחכות.
-

ברגע שהיא אמרה את זה הבנתי אותה לגמרי.
הרי היא הייתה עם אספן שנתיים, שבמהלכם לא הייתה לה הרבה תעסוקה מעבר להתפרנסות ולימודים.
היא הייתה בת 15, ואני מבינה למה היא רצתה קצת יותר עניין בחיים.
וזאת כנראה סיבה מספיק טובה להיות ולהתאהב במישהו - פשוט כי החיים חסרי טעם בלי זה.
ואני מבינה למה זה קשה לעבור מזה; למה זה קשה לשכוח את איך שבן אדם מסוים גרם לך להרגיש, בייחוד כשהוא עדיין רוצה אותך ואת עדיין אוהבת אותו גם אם זה במובן שונה מבעבר.

היחסים שלה עם מקסון שינו את איך שהיא ראתה את הקשר שלה ושל אספן, אבל הם לא מחקו אותו, הם לא גרמו לה להעריך פחות את מה שאספן היה עבורה, ואני לגמרי מבינה למה היה קשה לה להרפות מזה למרות שהיא כבר ידעה שהיא מאוהבת במקסון ושאין לה שום עניין באספן.
היא אמרה שהיא לא יכולה לדמיין את החיים בלי אספן, ואני מניחה שהיא לא ידעה איך לבחור במקסון מבלי לשים את אספן מולו ולחשוש לאבד אותו.
הסוף של הספר הראה שהיא לא איבדה את אספן, שאספן תמיד יאהב אותה אבל ששניהם השתנו ושהם כבר לא אותם מתבגרים מאוהבים:

"הנטייה הטבעית שלי היתה להילחם עלייך, מר. ולקח לי יותר מדי זמן להבין שאת כבר לא רוצה שאני אעשה את זה. אבל ברגע שהבנתי, נוכחתי לדעת שגם אני כבר לא רוצה להילחם עלייך."
בהיתי בו המומה.
"חלק מלבי תמיד יהיה שלך, מר, אבל אני לא מאוהב בך יותר. לפעמים נדמה לי שאת עוד זקוקה לי או רוצה אותי, אבל ייתכן בהחלט שאני טועה ומגיע לך משהו טוב יותר מאשר להיות איתי רק משום שאני מרגיש מחויב."
נאנחתי. "ולך מגיע משהו טוב יותר מאשר להיות מישהו שהתפשרתי עליו."
-

אני מבינה את אלה שלא מבינים.
אבל אני מבינה את זה, ואני מכבדת את זה, כי אהבה זה עניין מסובך.
ואני רואה איך שאמריקה למדה דברים ועשתה הרבה טעויות בדרך...
אבל ככה זה אותנטי.
נערה בת 17 שכבר יודעת הכל על אהבה, ומכירה את מה שבליבה והכל נורא ודאי לה...
זה פשוט לא אמין.

ממש אהבתי את הספר הזה, למקרה שזה לא היה ברור.
אני חושבת שהוא לא רק מהנה, אלא גם איכותי מהרבה בחינות בעיקר עבור צעירים.
צריך ממש להיכנס לסיפור, ולהתחבר לדמויות כדי להוציא מזה את המיטב - אבל זה לגמרי אפשרי.
אני רואה איך אפשר לקרוא את זה כאילו זה סתם סיפור על עולם אחר, שבו יש נסיך שצריך לבחור את האחת שלו מבין ארבע נשים...
אבל חשוב לזכור שספרים נכתבו על ידי בני אדם ולא מחשב.
אז גם אם אנחנו לא מבינים משהו כי אנחנו לא מסוגלים להזדהות, וזה נראה לנו מוזר ואולי גם לא הגיוני, בעיניי זה עדיין לא הופך את זה לפחות חשוב ואמיתי.

אז כן, לפעמים ספרים מסוימים נראים מטופשים - כי אנחנו כבר יודעים את השיעורים שהם מלמדים.
אבל יש הרבה אנשים מטופשים בעולם, שלא יודעים הכל, ואני חושבת שאפשר לקרוא להם "מתבגרים".
באיזשהו מובן, גם אני עדיין "מתבגרת", ואולי הסדרת ספרים הזאת לא לימדה אותי משהו שהייתי ממש צריכה ללמוד - אבל זיהיתי בה שיעורים חשובים.
אולי אני מוזרה, אולי אני אמורה לשפוט את הדמויות כאילו הן חייבות להיות מושלמות כמו שאומרים לנו שאנשים צריכים להיות, אבל אני פשוט לא מסוגלת.
זה אותנטי, ככה נערה מתבגרת הייתה מתנהגת וזה לא הופך אותה לפחות בוגרת...
רק בגלל שהחיים עוד לא לימדו אותך שיעור מסוים, לא הופך אותך לילד.
וזה לא משנה בן כמה אתה.
אני חושבת שהשיעורים שאמריקה למדה, היו בול לגיל ולשלב שבו היא הייתה בחיים, ושעצם זה שהיא קלטה אותם ובאמת הפנימה אותם - מוכיח שהיא בוגרת, אפילו שהיא עדיין מתבגרת.

אני לא יודעת למה הראש שלי לוקח את הספר הזה כל כך ברצינות, זה מביך.
אני מביכה.
זה פשוט מציק לי לראות בנות מתבגרות, שופטות דמות מתבגרת, מבלי לזהות את כל מה שהיא יכולה ללמד אותן.
כן, אני מבינה למה אנשים יכולים לחשוב שאנשים מושלמים ודמויות מושלמות, הם השפעה הרבה יותר טובה על מתבגרים ומודל לחיקוי...
אבל ראבק, אי אפשר לחקות משהו שהוא לא אמיתי.
להראות עולם שבו המושלמות באה לאנשים באופן טבעי, לאנשים אמיתיים עם פגמים, לא ילמד אותם שום דבר.
ברגע שמלמדים אותנו לשפוט אנשים, מונעים מאיתנו את היכולת להזדהות איתם וללמוד מהם איך לא לחזור על הטעויות שלהם.
מה כל כך נורא בלהסתכל על מישהו שלא כולם מעריכים, ולחשוב לעצמך:
"מה שיש בו, יש גם בי".
ובמקום לשפוט את זה ולהחליט שזה רע, אולי זה בסדר להודות על כך שיש מישהו שעושה את הטעויות שגם אתה עלול לעשות בעתיד, ופשוט ללמוד מזה; להעריך את איך שאותו בן אדם מתמודד עם משהו שאתה בעצמך עוד לא יודע איך להתמודד איתו ולכן מדחיק.

כי זה מה שאני חושבת.
אני חושבת שאנשים שונאים ושופטים כי הם מדחיקים את הצדדים האלה בעצמם, ושזה קל להם לזלזל באלה שאשכרה מתמודדים ומראים את מה שהם מתקשים איתו, כי הם באמת חושבים שהדבר הנכון לעשות הוא להדחיק את כל מה שעלול לגרום לך לטעות ולצאת מטופש.
אבל אני לא מאמינה שככה אנשים צריכים לחיות; אני מאמינה שלהתמודד עם הצדדים האפלים ולהביא אותם אל האור, אולי יהיה מביך, אבל בסופו של דבר גם הצד האפל בנו יתבגר וזה מה שיהפוך אותנו לאנשים שלמים יותר.
אולי חוסר בגרות באנשים בוגרים, פשוט מראה את איפה שהם בחרו שלא להתמודד עם הצללים, או שהם החליטו בגיל מאוחר להוציא אותם אל האור ולעבוד עליהם.
לדעתי, החלק הזה של "התבגרות", הוא החלק הכי פאקינג מביך שיש, ולכן אני נחושה לעבור אותו כמה שיותר מהר.
אני אהיה מביכה עד שלא ישאר בי שום דבר שעלול להביך אותי בעתיד.
זה למה אני אוהבת את אמריקה, היא לא מחפשת שאנשים יאהבו אותה על סמך דברים שהיא לא.
היא גם כל כך מודעת לעצמה והיא מזהה בדמויות שהיא שונאת דברים שיש גם בה, והיא מודה בזה.
היא מודה שיש בה ובבחורה שהיא לא מחבבת - משהו דומה, וגם כשהיא לא מבינה אחרים ואת עצמה, היא עדיין מנסה להבין.

הלוואי וכולם היו ככה.
הלוואי שכולם באופן טבעי היו מנסים להבין את הצד האחר.
העולם הזה היה קצת פחות משוסע, אם היינו רואים בדיוק איך כולנו, גם המעוותים ביותר שבינינו, אנושיים להחריד.
זה קל להתייחס לאנשים כמפלצות ולשנוא אותם, כשאתה לא רואה את האנושיות הפגועה שמובילה אותם לעשות את הזוועות שהם עושים.
וזה פשוט מוזר לי, שאפילו לאנשים הכי אנושיים בעולם, יש מישהו שמתעב אותם ומסרב להבין.

אני חושבת שכבר כתבתי את זה איפשהו, אבל הנושא הזה של "אנושיות" הולך להיות עניין גדול מאוד בעתיד שלנו.
האדם מתרחק מהטבע, האדם מתרחק מאנשים, האדם מתרחק מהערכים הטבעיים ביותר ודובק במה שהחברה סביבו מחשיבה ל-"נורמלי".
יום אחד, אנשים ישבו סביב שולחן בפריים טיים, וישאלו אחד את השני שאלות על אנושיות.
הם אולי גם ידונו בשאלות שמעניינות אותי עכשיו, ויעשו כמוני את ההשוואה בין נורמליות לאנושיות.
אולי הם ידברו על איך שמה שאנשים החשיבו כנורמה, בהרבה מקרים הצליח לגבור על מה שאנושי לעשות ולהיות.

רק אני יכולה לקחת כל כך הרבה מספר נוער שהעלילה שלו היא פחות או יותר "הרווק".
ואפילו אחרי כל מה שכתבתי, אני לא יודעת אם זה מגוחך, או אנושי להחריד.

״האחת״ הוא הספר השלישי בסדרת ״המועמדת״ וזה שמסיים את סיפור הבחירה של מקסון. השיא של הטרילוגיה מגיע בספר הזה - לא חסר בו כלום: רומנטיקה, ריבים, מתח, אהבה, אקשן. וגם מוות. קיארה קאס הצליחה לבנות סיפור מעניין ומרתק עם הרבה הפתעות ותפניות בעלילה, מתוך מסגרת סיפור שהתחילה קצת משעמם - שהנסיך בוחר מישהי אחת מתוך 35. הכי אהבתי את ״האחת״, ולדעתי הוא הטוב ביותר בסדרה.
מבין כל הספרים, הוא הכי הצליח להפתיע אותי.

~אזהרת ספוילרים~

הרי בספר הראשון - היה את כל ההתחלה (ואני תמיד פחות אוהב התחלות, אני יותר אוהב כשהעלילה כבר התקדמה), שאמריקה נרשמת לתחרות, פוגשת את מקסון ואת שאר הבנות, מגלה שהשירות של אספן בצבא זה להיות שומר בארמון, היא בוגדת במקסון איתו ולא בטוחה את מי היא מעדיפה.
בספר השני - היו יותר תקיפות של מורדים, היה את נשף המסכות, עוד שיחות וריבים בין מקסון לאמריקה, סלסט העלתה את רף התככים שלה, סודה של מארלי נחשף (הבגידה במקסון עם שומר בארמון) וההלקאות בפומבי, אבא של מקסון רוצה שאמריקה תעזוב, ולבסוף - אמריקה מטפלת במקסון שנפצע מתקיפות המורדים והם מתקרבים.

בספר השלישי - אמריקה ומקסון מתחברים למורדים הצפוניים ומעוניינים בשיטת ביטול המעמדות, וכשהם יוצאים מהארמון יורים באמריקה! כמה זה מוסיף לספרים! יש חשש שהיא תמות. בסוף הרופאים טיפלו בה והיא נשארה בחיים.
הופתעתי כל כך שאבא של אמריקה מת, זה ממש העלה את רמת המתח בספר, שלא יודעים מה הולך לקרות כל רגע.
היה עוד משהו מעניין - מצד אחד מקסון רוצה לבחור את אמריקה, ומצד שני אביו לא מסכים. אם כך, קיארה קאס חשבה שהפתרון לכך יהיה פשוט: שאביו ייהרג מתקיפות מורדים. זה גם יוצר עוד עניין בספר, כי זה היה משעמם אם לא היו הרוגים. גם אמו של מקסון נהרגה, לכן הסיפור מסתיים כשמקסון הוא המלך. אבל למה להרוג את סלסט?! כמה אהבתי את סלסט! בסוף היא הייתה כל כך טובה, והתנצלה בפני הבנות על מה שעשתה להם, אז למה להרוג אותה? זה היה לי עצוב ברמות. גם זה יוצר עניין בספר.
עוד בעיה: כל הטרילוגיה אספן מאוהב באמריקה, ולכן זה מסבך את עניין הבחירה - משולש האהבה בין אספן, אמריקה ומקסון. הסופרת רצתה שבסוף מקסון ואמריקה יהיו ביחד. אז איך היא תיפטר מאספן? גם בדרך פשוטה: הוא מתאהב בלוסי, המשרתת של אמריקה. זה נראה פשוט ולא אמין, אם כי אני תוהה אם הייתה דרך טובה יותר לסיים את משולש האהבה הזה. אני חושב שלא.

אז כן, סוף סוף מקסון בוחר באמריקה, וגם היא התאהבה בו, וזה מה שנקרא סוף טוב הכל טוב. אם הוא היה בוחר במישהי אחרת, הסיפור היה קצת חסר טעם, כי מסופר מנקודת המבט של אמריקה, אז איפה ההיגיון אם הוא יבחר במישהי אחרת אחרי 900 עמודים... עדיין זה לא היה לגמרי צפוי. חשבתי שזה יקרה רק בערך מאמצע הספר השלישי.

היו עוד עלילות בספר, למשל ההתקרבות של אמריקה לשלוש הבנות שנותרו בתחרות: סלסט, קריס ואליס. בנוסף טקס ההרשעה, שבו היו צריכות לתת עונש מאסר לעניים שגנבו, ותסמכו על אמריקה שהיא לא תלך נגד המצפון שלה ותפתור את זה בדרך הכי טובה שאפשר, ובלית ברירה תעצבן את המלך קלרקסון.
בספר הזה היחסים בין מקסון לאמריקה כל כך הפכפכים שכבר תוהים בשלב מסוים אם הם באמת יהיו ביחד בסוף.
גם שיטת המעמדות בוטלה, לכן הסוף טוב ולא מאכזב.

הקריאה קלילה ובלי הרבה מחשבה, והספר נועד להנאה. מי שקרא את שני הספרים הקודמים, אין סיבה שלא ימשיך לשלישי - הוא לא איכזב אותי והופתעתי כמה פעמים. הסופרת עשתה טריק שיווקי: מי שקרא את הספר הראשון, כנראה ירצה להמשיך לקרוא את שני הספרים הבאים כדי לדעת במי מקסון בחר ולמה. זאת לא משימה קשה כי הספרים קלים לקריאה.
כמו שכבר כתבתי בביקורות הקודמות שלי, המועמדת היה יכול להיות ספר אחד, אז יש כמה קטעים משעממים בשלושת הספרים ושיחות שחוזרות על עצמן. עדיין סיימתי לקרוא מהר את הספרים.

נתתי 4 כוכבים כי היה כל כך קל ומהיר לקרוא את הספר, וצורת הכתיבה והעלילה גרמו לי לקנות ולקרוא את כל הסדרה. בין קריאת ספרים ״רציניים״, כיף מדי פעם לקרוא משהו כזה.

תהנו מכל רגע משלושת הספרים הראשונים, כי אם תמשיכו לספר הרביעי - אתם תתגעגעו לתקופה הזאת.

ספר מושלם! אהבתי אותו מאוד, בדיוק כמו את הקודמים בסדרה, אולי אפילו יותר.
(דרך אגב, שכחתי לציין שיהיו ספוילרים).
הספר הזה מותח וגם קצת מורט עצבים, כשהכל טוב ואז מתהפך ונהיה רע בבת אחת. אבל ככה זה אפילו עוד יותר מעניין.
התעצבתי שאבא של אמריקה והמלכה מתו, אבל מה לעשות - כמעט בכל ספר הורגים דמות שהיא לא חשובה מדי אבל כולם אוהבים אותה.
למרבה ההפתעה, בסוף הספר התחלתי לחבב את אספן! עד אז לא אהבתי אותו, אבל כשהתברר שהוא מצא לו חברה חדשה (לוסי), פתאום התעצבתי שהוא כבר לא אוהב את אמריקה (טוב, אבל תמיד יש את צרפת... :) ). כשחושבים על זה, הוא לא היה כל כך נורא. בסך הכל הוא היה די חמוד.
בקיצור, הסוף טוב והוא בהחלט סיפק אותי. היה לי עצוב שהסדרה נגמרה כי אני מאוד אוהבת אותה, ולמרות שיש עוד 2 ספרים על הבת של אמריקה - זה לא אותו הדבר.
אני ממליצה לקרוא את הספר הזה למי שאוהב ספרים על נסיכות ואהבה, וגם למי שלא - מי יודע, אולי תפתיעו את עצמכם ודווקא תאהבו?

אחרי שקראתי את שני הספרים הראשונים הייתי חייבת לקרוא ולגלות במי הוא בחר (למרות שידעתי במי הוא יבחר).
הספר היה יותר מעניין משתי הספרים שלפניו למרות שעדיין לא הצלחתי להתחבר כל כך לאמריקה,
יותר מידי אנשים מתו בספר הזה..
אבל סך הכול נחמד כמו שני הספרים שלפניו

הגעתי לסוף.
הכריכה עדיין יפה.
עדיין מקסון מזכיר לי שם של כלב.
אבל הכל אותו הדבר, או יותר מדי מאותו הדבר. אותן מסיבות, אותם מבחנים מטופשים.
ומזל שמתו כמה אנשים בספר, כדי שבסוף הכל יגמר בטוב.

ספר חמוד וקליל.
למרות שהסוף צפוי מאד, נהניתי לקרוא אותו.