ביקורת ספרותית על רוח הרפאים של אלכסנדר וולף - הפרוזה שלי #1 מאת גאיטו גזדנוב
ספר טוב

---

שאלתי את הספר מהספרייה כיוון שכריכתו הנה מיוחדת וגם פירוט העלילה מכריכה שמאחור סיקרנה אותי .זאת אומרת לא הרגשתי מי יודע מה מהציפיות שלי מהספר .
הלך הרוח שנמצאת ונישאת מהספר הוא המיסתורין,וזה ניכר מיד במשפט שהראשון שפותח את הספר :"״מכל הזכרונות שלי, מכל החוויות הרבות מספור של חיי, הזיכרון המציק ביותר היה זיכרון הרצח היחיד שביצעתי מימי”. אותו גיבור הסיפור מספר כי בהיותו בן שש עשרה בלבד,נגלה לראשונה מבעד לשורות עצים ביער חשוך בדרום רוסיה,כשהוא הלום הזיות ,צימאון ורצון עז לישון ולאחר שכדור פילח את ראש סוסתו והיא קרסה תחת רגליו. בחושיו הדרוכים הוא קולט בצד הדרך פרש תועה על גב סוס לבן ומבלי לחשוב יותר מידי הוא מכון אליו ויורה בו. איש לא נכח ביער חוץ משניהם, כך חשב אז, ולאחר מבט חטוף בקורבנו האקראי, הוא לוקח את הסוס היתום, בצבע הלבן וממשיך בדרכו. האירוע הזה נצרב במוחו ובנשמתו של המספר גם שהוא מהגר אל פריז, משלים את לימודיו והופך להיות עיתונאי. סיפור פרשיית הרצח כפי שהוא רואה אותה ,גם אם מדובר במקרה שקרה תוך כדי מלחמה רודפת את גיבור כל חייו כחוויה מכוננת שפותחת בסדרת שאלות החוזרות ונשנות אודות מהם גורל ומקריות. בחלוף הזמן מזמנת יד הגורל ליורה מפגש נוסף עם הנרצח??!! שמסתבר שהינו בחיים בניגוד לתחושתו של המספר בכל השנים שחי אח"כ. בנוסף לכך נשזרת במקביל רומן אהבה מתפתח וייחודי של המספר עם גברת רוסיה שעברה עלוט בערפל אבל המספר כבר עמוק בתוך פרשיית האהבה הזאת ובהמשך שתי "ההתרחשויות המכוננות" שבהם חי המספר השתלבו לנקודת סיום שאין לברוח ממנה מבחינת המספר- דהינו -גורלו של האדם כתוב ונתון באשר ילך ויבוא בכל גלגולי חייו.

זהו ,מכאן כל מילה שהוסיף תהא בגדר ספולייר אודות העלילה וסיומה המפתיע של הספר.

האמת היא שבאמצע קריאת הספר הקטן הזה -173 עמודים ,החלטתי שאני מפסיקה לקרוא,מדוע ? כי הספר יש מספר לא מעט של עמודים ושורות בעלות
תכנים פילוסופים כבדים שכוונתם לאמר כי הדברים אינם קורים באקראי בחיי אנשים והגורל שאין להימלט ממנו הוא המסר הפילוסופי של הרומן. למשפטים הפילוסופיים הללו לא הייתה לי סבלנות להמשיך ולקרוא את הספר. אולם להפתעתי הספר משך אותי להמשיך לקרוא בו ולא התחרטתי על החלטתי הזאת,כיוון שהמתח וטויסטיים בעלילה משכו אותי לקורא עד סופו ואיני מתחרטת על כך.



הסופר גאיטו גזדנוב היה פליט מרוסיה וחי בגלות בפריז. בזמנו -המחצית הראשונה של המאה הקודמת הוא היה מפורסם וידוע מאוד בקרב הסופרים הגולים בפריז,אח"כ נדחק לשולי השכחה של ספרות ההיסטוריה וכעט מציינים מומחי ספרות כי בשנות ה-90 של המאה שעברה זכה לעדנה במולדתו - בריה"מ וגם בארצות ובספרות המערב.
הספר הזה נכתב בשנים 1947-1948 ועכשיו יצא בתרגום ראשון בסדרת ספרים חדשה בשם "הפרוזה שלי" בהוצאת "אחוזת בית" של אילנה המרמן. לפי מה שקראתי ישנם בדרך תרגומים נוספים מספרים של מחברים איראניים ואלג'יראיים שהם כנראה אינם מגיעים לקו הסופי של התרגום לעברית אולי בגלל התחשבות יתרה בדעת קהל הקוראים הישראלי וברשימת רבי המכר.


כסיכום -איני אומרת שהספר גאוני וישאיר את רושמו עלי בדרכי כקוראת ספרים,אבל הוא ספר טוב.

» ביקורות נוספות של חמדת
» ביקורות נוספות על רוח הרפאים של אלכסנדר וולף - הפרוזה שלי #1