אמיר גוטפרוינד הוא סופר אינטליגנט.

תמיד בספרים שלו יש הרבה דמויות ושזורים בהן הרבה סיפורים ומאורעות וזה מה שאני כל כך אוהבת בו.
רמות הריכוז שנדרשות ממני בספר הן גבוהות ונעימות, כי בזכות זה אני נשאבת לתוך העלילות המורכבות והמתוסבכות של הספרים שלו, העלילות הלא הגיוניות, שלפעמים אין לי מושג איך אמיר עצמו מוצא ביניהן קשר. קשר אדיר יש לומר.

הוא אוהב נשים יפות בספרים שלו, מושכות וחכמות, כי הן חדות בדיוק כמו הספרים שלו- וגם אני אוהבת את זה, כי זה מאפשר לי לגלות עוצמות שביום יום לא תמיד ניתן לראות על פני השטח, אלא רק אם מסתכלים טוב, טוב.

מה שאהבתי ביותר זה הרגעים שבהן הדמיות מדברות ספק אל עצמן ספק אחת אל השנייה. דווקא ברגעים אלו נאמרו הדברים הכי חזקים, הכי משעשים וגם כמובן הכי ציניים בספר. רגעים שחייכתי אל עצמי ורציתי לחבק את הדמות או לתת לה כיף או סתם סטירה שתהיה בשקט כבר.
דווקא ברגעים אלו ניתן להבחין בפער בין הדמיות, בחיבור הבלתי ניתן להבנה ביניהן, חיבור שדווקא מובן מאוד אם מתבוננים על המציאות שלנו.

ביקורת טובה ככה אומרים חייבת לכלול גם דברים שליליים, ואני שונאת את זה.
אבל לביקורת של עצמי יש גם מענה. אני אף פעם לא מבינה את העניין המיני הזה שאמיר כל הזמן מנסה לדחוף. לאורך כל הספר המיניות והקשרים המיניים הודגשו והיו חלק ניכר מן הספר ובעצם.. אני מבינה את זה. כי מה לעשות, קשרים אלו הם חלק ניכר במציאות. גם אם קשה לבני האדם להודות.
המיניות, גם אם הייתה לבושה בספר בצורות שונות היא מה שחיברה בין הדמויות המרכזיות מלכתחילה.

מה הספר בא לומר?
המון. המון אמרות מתוחכמות שחבויות בהן משמעויות נסתרות על מי שאנחנו כיום, על מי שאנחנו בעבר, המון דמויות עמוקות ומרתקות, סיפור מעניין ומושך.. ובעיקר הוא מנסה לומר משהו אמיתי מאוד- שכולנו רודפים אחרי דבר אחד.

אני שונאת לספר בקצרה על מה הספר. בשביל זה יש את ה"מאחורה". אני פה רק בשביל התחושות.

תקראו. כמה שיותר מהר. באמת.

אמיר גוטפרוינד הוא סופר אינטליגנט.

תמיד בספרים שלו יש הרבה דמויות ושזורים בהן הרבה סיפורים ומאורעות וזה מה שאני כל כך אוהבת בו.
רמות הריכוז שנדרשות ממני בספר הן גבוהות ונעימות, כי בזכות זה אני נשאבת לתוך העלילות המורכבות והמתוסבכות של הספרים שלו, העלילות הלא הגיוניות, שלפעמים אין לי מושג איך אמיר עצמו מוצא ביניהן קשר. קשר אדיר יש לומר.

הוא אוהב נשים יפות בספרים שלו, מושכות וחכמות, כי הן חדות בדיוק כמו הספרים שלו- וגם אני אוהבת את זה, כי זה מאפשר לי לגלות עוצמות שביום יום לא תמיד ניתן לראות על פני השטח, אלא רק אם מסתכלים טוב, טוב.

מה שאהבתי ביותר זה הרגעים שבהן הדמיות מדברות ספק אל עצמן ספק אחת אל השנייה. דווקא ברגעים אלו נאמרו הדברים הכי חזקים, הכי משעשים וגם כמובן הכי ציניים בספר. רגעים שחייכתי אל עצמי ורציתי לחבק את הדמות או לתת לה כיף או סתם סטירה שתהיה בשקט כבר.
דווקא ברגעים אלו ניתן להבחין בפער בין הדמיות, בחיבור הבלתי ניתן להבנה ביניהן, חיבור שדווקא מובן מאוד אם מתבוננים על המציאות שלנו.

ביקורת טובה ככה אומרים חייבת לכלול גם דברים שליליים, ואני שונאת את זה.
אבל לביקורת של עצמי יש גם מענה. אני אף פעם לא מבינה את העניין המיני הזה שאמיר כל הזמן מנסה לדחוף. לאורך כל הספר המיניות והקשרים המיניים הודגשו והיו חלק ניכר מן הספר ובעצם.. אני מבינה את זה. כי מה לעשות, קשרים אלו הם חלק ניכר במציאות. גם אם קשה לבני האדם להודות.
המיניות, גם אם הייתה לבושה בספר בצורות שונות היא מה שחיברה בין הדמויות המרכזיות מלכתחילה.

מה הספר בא לומר?
המון. המון אמרות מתוחכמות שחבויות בהן משמעויות נסתרות על מי שאנחנו כיום, על מי שאנחנו בעבר, המון דמויות עמוקות ומרתקות, סיפור מעניין ומושך.. ובעיקר הוא מנסה לומר משהו אמיתי מאוד- שכולנו רודפים אחרי דבר אחד.

אני שונאת לספר בקצרה על מה הספר. בשביל זה יש את ה"מאחורה". אני פה רק בשביל התחושות.

תקראו. כמה שיותר מהר. באמת.