אנדימיון/ דן סימונס

הרבה זמן התלבטתי איך לכתוב את הסקירה הזו. הבעיה שלי מתחילה עם עמוד 180. לא שיש משהו רע בעמוד הזה ספציפי, אלא שפשוט לא הצלחתי לעבור אותו.
למה? כי אנדימיון הוא הוא הספר השלישי בארבעולוגיה (נו, אחד יותר מטרילוגיה) של היפריון. כבר העלתי כאן סקירה על היפריון, בה התלהבתי מהספר מאוד ולדעתי הוא אחד מספרי המד"ב הטובים ביותר שיצא לי לקרוא. עם דמויות מצויינות, הסברים משכנעים לעלילה ועלילה טובה מאוד נשביתי בקסמיו מהר מאוד וגם הספר השני (נפילת היפריון) היה נפלא.

ואז (מוזיקה דרמטית) הגעתי לאנדימיון.
בספר הזה, למרבה תחושת האכזבה שלי, דן סימונס נתקע בקיר הספר השני. נתקע אמרתי? יותר כמו נכנס בפול גז בחומה ממש גדולה. נכון שזה לא הספר השני של הסדרה אלא בכלל השלישי, אבל באמת מבחינה עלילתית היפריון ונפילתו של היפריון הם ספר אחד שחולק לשניים, כך שזה עדיין עובד. האכזבה הכבירה שלי מהספר היא שלאחר שני ספרים עם דמויות נפלאות ואמינות, אנחנו קופצים 247 שנים לעתיד, ונתקלים בעולם חדש לגמרי. כל הגיבורים הישנים מתים, האויב הוא אימפריה גלקטית חדשה ודתית. וכמה שאני שונא אימפריות מרושעות דתיות! זה תמיד הרבה יותר מעצבן ומתחסד מאשר אימפריות מרושעות בנאליות. דארת' ויידר מרושע ותאב כח, ולא ממש מנסה להצדיק את עצמו מעבר ל'אני רוצה לשלוט ואני אהיה טוב בזה'.
אז דמויות חדשות, אויב חדש, עלילה חדשה, וכל זה מנסה להתבסס על האהדה שלנו לספרים הקודמים בלי ממש ביסוס. אין לי הרבה ביקורת על העלילה של אנדימיון כי, כמו שאמרתי, לא הצלחתי באמת להתקדם בו.

לתחושתי זה כמו סרט שהראשון הצליח ואז דחפו מהר להוציא את השני בלי הרבה מחשבה כי וואו הראשון ממש הצליח (דוגמה מהזמן האחרון - הפער העצום בין "רצח כתוב היטב" הראשון והחכם והשני והמטופש).

בנימה אופטימית זו, אשמח אם מישהו שקרא את כל הארבעולוגיה יכול להגיב ולהגיד לי אם בכל זאת כדאי לי לגרור את עצמי ולהמשיך הלאה.

יצא באופוס | תורגם ע"י יעל סלע שפירו | 2001 | 570 עמ'