"תָּמִיד אוֹקְטוֹבֶּר, שְׁתִיקַת קוֹצִים וַאֲנָשִׁים
וְאֵימַת הַלַּיְלָה הַשִּׁשִׁי
כְּשֶׁהִשְׁתַּתֵּק הַשָּׁעוֹן וְחָשְׁכוּ הָרוֹאוֹת
וְהַלֵּב חָדַל וְהַטַּל אָכַל אֶת הַבַּרְזֶל
וְהַבַּרְזֶל אָכַל אֶת הַדָּם
וְהָאַלְחוּט חָתַם מִלִּים אַחֲרוֹנוֹת בְּקוֹל צָרוּד
פּוֹתֵחַ בְּאֵשׁ
וְאַחֲרֵי הָאֵשׁ רַעַשׁ וְאַחֲרֵי הָרַעַשׁ קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה וְחוֹל
וּמֵאָז מְחַכִּים בַּחֲגוֹר מָלֵא בְּחַלּוֹן-קַיִץ אַחֵר
וְאוֹקְטוֹבֶּר שֶׁשּׁוֹכֵחַ אוֹתָם אַחֲרֵי הַקָּצִיר
וְאוֹקְטוֹבֶּר שֶׁזּוֹכֵר". (נתן יהונתן)

את הספר "דדו" קורא אני זאת הפעם השלישית, ספר חשוב לכל מי שרוצה לדעת על המלחמה ההיא, שמשום מה לא נותנת לי מנוחה.
יש הרבה ספרים טובים על המלחמה הזאת, מ"תיאום כוונות" המופתי של הרב סבתו, ל"על בלימה" המעתיק את הנשימה של ברקאי , ועוד רבים שמספרים את סיפורו של החייל, של המג"ד של המח"ט או אלוף הפיקוד.
אבל ספרים (טובים) שמספרים את סיפורה של המלחמה הזאת ברמת המצביאות, ההחלטות הכוללות, בפתיחת העדשה לרוחב, אין הרבה – אני יכול לציין רק את "מלחמה ביום הכיפורים" של גולן, "תולדות מלחמת יום הכיפורים" של אורן וכמובן את "רעידת אדמה באוקטובר" של שיף – אך מכולם אני תמיד חוזר ל"דדו" של ברטוב, כדי להבין טוב יותר.
ברטוב של "דדו" הוא אחר, הוא לא זה של "שש כנפיים לאחד", הוא כתב, הוא ביוגרף, והוא חוקר, הוא מביא בשני ספרים שמחולקים בצורה מבריקה, בראשון את 48 השנים של דדו לפני המלחמה, ומה עיצב אותו עד אליה, ובשני את 20 הימים של המלחמה המטלטלת ההיא.
בתוך הספר כמו בטרגדיה יוונית, ב-48 שנותיו יש רמזים למה שיבוא, וכמו בסיפור ריגול רמזים לדברים שמפורסמים רק עכשיו (בטכס המעצבן של שחרור שביב מידע קטן אחד בכל שנה – ושמירת הארכיונים כולם עדיין נעולים וחתומים בפנינו).
עצוב הספר, על דדו, על האיש שלא חף מטעויות, אבל לטעמי זה הנהיג את ישראל במלחמה והיה זה שהניצחון בה ,למרות מה שקרה בפתיחתה ולמרות המחיר הנורא שלה, הושג בעיקר בזכותו. כמה החלטות אסטרטגיות שהוא לבדו לקח, אל מול התנגדות מעליו מצדדיו ומתחתיו, הימורים מטורפים שאף אם היו שקולים כל אחד מהם בתורו היה יכול להכריע אדם, שוב ושוב תכנן אל מעבר לשעה וליום הקרובים, והוביל את הצבא ואת הממשלה לגדול ולעצוב שבניצחוננו.
לא מבין איך עדיין מוכנים לשאת בתפקיד הרמטכ"ל במדינה כמו שלנו, מדינה שאוכלת מנהיגיה כאשר אנחנו לא מוכנים לשאת באחריותנו הכוללת למצב – צבאות עצומים לא יכולים לפגוע באנשים כמו דדו, אבל כמה מומחי כורסא יכלו לנקב את ליבו וליבם של מנהיגים שנתנו כל את שנות חייהם למדינה ואף בסוף הסכימו להיות השעיר לעזאזל שלה, שתוכל להמשיך בשלה.
מלחמת יום הכיפורים לא קיבלה רחוב בארץ – חוץ מאיזו סמטה ללא מוצא בחדרה, כי כנראה שאנחנו מחביאים את מה שהיה קשה, ומה שמציב מראה לא מחמיאה אל מול פנינו כעם.
לפחות לדדו רחובות רבים בארץ הקרויים על שמו, אבל אני לא בטוח כמה מהעוברים בם יודעים על האיש שעל שמו קרוי הרחוב שרגליהם נושאים אותם שם בבטחה ושגרה, אם בטיילת אל מול הים החיפאי או בקטע קצר מדי ושכוח מדי בשכונות הצפוניות של באר שבע.
הספר מלא בפרטים, בסיפורים ובאנשים, הוא מכעיס, הוא מעציב והוא מלמד – נראה שרק אחרי שהוכינו קשות שוב נגלה הכוח של מה שחיבר בינינו, ולכמה ימים התחברו כולם, ואל מול התהום הגיבורים שביננו שילבו ידיים ועלו שוב על הטנק והמטוס שעות לאחר שהוכו באיזו ערבות הדדית ללוחמים שאיתך ואחריות למי שנמצא בעורף. ומיד שסכנת השמד נעלמת שוב זאב אל מול זאב, ושוב גאווה ורוע במקום רעות.
מקווה שלא נשכח אף פעם את מה שאנחנו חייבים למנהיגים כמו דדו, שגם אם טעו עשו למענינו, כדי שנהיה ליותר טובים בינינו. אבל את האמת, בכל אוקטובר שעובר יותר ויותר קשה לי להיאחז בתקווה זאת.
ובכל זאת מקווה שגם אוקטובר ששוכח אותם אחרי הקציר, יהיה גם אוקטובר ביניכם שזוכר.

מצביא גדול ענק בין קצינים נורמטיבים שלא שפר גורלו שבצומת דרכי חייו הצטלבו עם אנשים חזקים ודמויות אגדיות שלא יכל להם וכך נפל חלל עוד בחייו קראתי את הספר בשקיקה כי הכרתי את האדם בסמוך לפרוץ המלחמה ובעיני היה אציל
אני מצפה מהדור הצעיר שיקרא וילמד כי מה שקרא במלחמת יום הכיפורים אנחנו חווים אותו גם היום והשבר הוא עוד כאן והפך להיות חלק מחיינו
נכון שהספר פורש נאמנה מה שקרה במהלך ימי הלחימה על משבריהה הצלחותיה וכשלונותיה אך לנו לשכוח שזו הייתי רעידת אדמה והבית עוד סובל מרעשי תגובה
אני מקוה שאנוכי טועה