ביקורת ספרותית על ניצב כל הלילות מאת הרפר לי
ספר טוב

---

האם הספר עומד בזכות עצמו? או כמה שלא רוצים ההשואה לספרה "אל תיגע בזמיר" היא בלתי נמנעת? -איני יודעת ולא הצלחתי לגבש לעצמי תשובה ברורה,גם לאחר ימים ספורים שלאחר סיום קריאת הספר ולתת לו לשקוע.

אם ב"אל תיגע בזמיר" הספר השאיר חותם מיידי בתום הקריאה בו,על נושא היחסים הין שחורים ולבנים.

הספר "אל תיגע בזמיר" שהתפרסם ב-1960 קיבל את תהודתו על רקע פסיקתם ב-1954 של חברי בית המשפט העליון, בראשם הנשיא ארל וורן,בפסק דין "בראון נגד מועצת החינוך", שבו נקבע לראשונה כי הפרדה גזעית אינה חוקתית בבתי ספר ובמוסדות חינוך כלל. הניסיון לממש החלטה זו בשנת 1957 במדינת ארקנסו נתקל בהתנגדות עזה של מושל המדינה, התנגדות שגרמה להתערבות של כוח צבאי פדרלי כדי לאכוף את מימוש ההחלטה.
בנוסף לרקע הציבורי,לדעתי היו עוד סיבות להצלחת הספרה המשוכתב,כספר שמספר על ילדותם /נערותם של גיבורי הספר על רקע משחקי ילדות,אפוף נדבך של אפלולית ומיסתורין וכמובן דמותו של אטיקוס כעו"ד שפועל עפ"י החוק וצדק,ילדיו,ומנהלת הבית הכושית.ערבוביה של תום ילדות עם האווירה הגזענית של העיר מייקום בדרום.

הספר הזה היה הטויוטה הראשונה והמקורית של לי- הרפר ששלחה להוצאת ספרים בניו-יורק ב-1957, עורכת ההוצאה אהבה את מה שנשלח אליה אולם הכריחה וליוותה את המחברת לשכתב גירסה אחרת מהמקור.זמן העלילה שונה, הפלשבקים אל ילדותה של הגיבורה הורחבו בפועל לעלילה עיקרית של הספר הקודם, דמיות התפתחו וצמחו כמו אחיה וידיד ילדותם,דמותה של הדודה החסודה אלכסנדרה ודמויות אחרות אשר לא נזכרות כלל ואינן בתוך העלילה או שתפקידם הינו מועט ומעומעם ביותר כמו קליפורניה מנהלת הבית הכושית שפרשה לגימלאות.

אולם לא רק בדמויות מדובר אלא בהתפחותו של העלילה. בספר הזה עד עמוד 100 מדובר בעלילה אהבים וחיזורים של הגיבורה עם עוזרו של אטיקוס {שלא מופיע כלל בספר המשוכתב},אם הספר היה מסתיים בנקודה הזאת הוא היה נמחק מזיכרון ההיסטוריה הסיפרותית וכשבהביקורות ציינו כי הטויוטה הראשונית דהיינו הספר הזה כתוב בבוסריות משהו -הם צדקו,כי מדובר בעלילת רומן לכל דבר ועניין.המפנה מתחולל בנקודת העלילה שהגיבורה נחשפת לדעותיהם ואימרותיהם הגזעניות של אביה,דודה,דודתה ומחזרה כלפי הכושים ומעמדם בעיר הולדתה,השתתפותו של אטיקוס בישיבת מועצת העיר שבו נאם אחד האזרחים על הסכנה הגדולה שמהווים הכושים לחברה הלבנים בכלל ושיש לעצור את התהליך הזה בכל האמצעים.בנוסף לכך שישנה התנגדות ארוכת שנים של מדינות הדרום למה שמכונה בפיהם הכפפת חוקי הממשל הפדרלי על המדינות שהתנהלו בתוך עצמאות חוקתית משלהם.

אכזבתה של הגיבורה מדעותיו של אביה,דודה וממחזרה וכן מקליפורניה מנהלת הבית שמביעה את חוסר אמונתה ואהבתה לחברה הלבנה במייקום כל אלה מערערים את עולמה של הגיבורה בת ה-26 על הערכים שגדלה עליהם בילדותה כשאטיקוס הוא הקפטיין ומעצב דעותיה אמונותיה בילדותה ובנעוריה.ובספר הזה באים חלוקי הדעות בשיחות בעלות דצבלים גבוהים בינה לבין בני משפחתה.מה שהיא חשבה עליהם ועוצבה על ידם מבחינתה היו של דעות קדומות ושקרים.

אבל אם עושים השוואה דקדקנית בין דעותיהם והתנהגותם של אטיקוס ודודה בספר המשוכתב לבין זה הנוכחי אין ולא קיימים הבדלים גדולים.גם שם וגם במקור שניהם האמינו כי טרם בשלה המציאות לתת לכושים כלים שוויוניים כמו חינוך במקרה הזה עד שההיסטוריה תעשה את שאלה והחברה הכושית תצא החוצה ותתתבגר.אבל זה לא מונע מאטיקוס להגן במשפטים על כושים כי הוא מאמין שצדק הוא צדק שוויוני בפני הכל.

האם הספר הזה כפי שהוא כתוב במקוריות ע"י המחברת היה משאיר חותם סיפרותי וחברתי על החברה האמריקאית ובכלל? אני חוושבת שלא.הסיבה העיקרית לדעתי שבספר המשוכתב העלילה משלבת תום של ילדות,אווירת תיבלון של פחד ומיסתורין,ציור דמותיהם של רוב הגיבורים כדמיות עגולות חסרי תכונות שליליות וכל זה על רקע נושא שיויון הכושים -עשה את שלו. מה גם שהספר יצא לפירסום ב-1960 על רקע החוקים בשנות ה-60 של המאה ה-20 שקבעו את העיקרון כי לכל אדם מגיע קול שווה,קרי המחוזות בבחירות לבית הנבחרים חייבים להיות שווים באוכלוסייתם, ושונה הנוהג המקובל עד אז, שאפשר מצב שבו מחוז מרובה שחורים זכה לאותו מספר נציגים כמו מחוז קטן שאוכלוסייתו לבנה.

לי -הרפר עצמה כתבה את הטויטה של הספר הזה ב-1957 אולם היא אולצה ע"י עורכת ההוצאה במשך 3 שנים לשנות את העלילה,מה גם שהיא עצמה הייתה צעירה בת 20 ולא עמד לה כוחה לעמוד מול ההוצאה והעורכת.

הספר "אל תיגע בזמיר" קיבל את פרס פוליצר בארה"ב ובפרסום נרחב באמריקה וברחבי העולם.
מאז לא פירסמה לי- הרפר שום ספר נוסף,ואיני מתפלאת לאור החוויה הנוראית ע"י נכחותה של עורכת ההוצאה שהיה לה תפקיד ראשי בשינוי עלילת ספרה מהמקור ולמעשה -מהילד הסיפרותי המקורי שלה נבנה תיקון מוצלח מאוד ופופלרי לטעם הקהל,וכך היא הייתה במלכודת בין הפירסום והתהילה לבין מה שהיא ידעה בנפשה על מה שוויתרה בפועל כסופרת.

לדעתי אפשר לקרוא את הספר "אל תיגע בזמיר" ואח"כ בזה הנוכחי ואין כל סתירה בניהם.אולי אפשר למצוא המשכויות בקריאת הספר הזה.

שורה תחתונה-הספר הזה אינו מעיב על זוהרו של "אל תיגע בזמיר" אבל אפשר וצריך לקרוא ולהתייחס אליו כספר שעומד בפני עצמו .אני אהבתי וקראתי בנשימה אחת.

» ביקורות נוספות של חמדת
» ביקורות נוספות על ניצב כל הלילות