ביקורת ספרותית על עצי תה לא יפרחו כאן מאת כנרת מעיין
ספר טוב

---

ספר כואב ומטלטל שנארג בחמלה רבה על ידי כינרת מעיין.

החלק הראשון של הספר מתחיל בנהירה לבריכת השחייה של הקיבוץ.

המון רב זורם לחגיגות פתיחת עונת הרחצה המסורתית. הקהל חג וסב סביב נתחי הבשר והירקות הצלויים.

מנגבים ואוכלים בעיניים נעוצות בעוסקים במלאכת האבסה. ואיך לא? ברקע מושמעים שירי ארץ ישראל ומוזיקה לריקודי עם.

שום דבר ממה שקורה בערב הזה מעניין את דרור. ההיפך עמוד 7: "גופו זועק אליו מחמת השעמום והמיאוס, מבקש להסתלק מכאן, ואם אפשר – לרוץ מהר למיטה ולכסות את ראשו בשמיכה."

גם שרה ואלי - הוריו של דרור חסרי החן, והילוכם המהוסס שוטטו בין הדוכנים העמוסים, וליקטו אוכל כמו כל העדר. הם העדיפו להתעלם מהמצוקה שדרור היה שרוי בה ולהיבלע בהמון.

דמעות שזלגו מעיניו של דרור הצליחו לשדר את בקשתו... עמוד 9: "עוד כמה רגעים, דרור. נסיים לאכול ונלך מכאן," היא מרגיעה אותו." לאחר מכן שרה ודרור יצעדו יחדיו לבית הילדים...

דרור, דור שני לאם ניצולת שואה. המפגשים עם אמו שקטים, ללא מילים, ובמרווחי המילים ניתן לחוש את עוצמת הכאב והאיבה.

שרה ואלי למדו לחיות מתקציב חודשי שהקיבוץ הקציב. הם קיבלו שלוש ארוחות ביום, ובחדרם החזיקו רק מוצרים בסיסיים ומה שהקיבוץ אישר כמו: גבינה, ריבה ומעט ירקות.

אלי, יליד מצרים נישא לשרה בגיל מבוגר יחסית. דמותו מצוירת כאדם מופנם, מגושם ומסורבל. דרור התבייש באביו בגלל גילו, עד כדי כך שנמנע להראות בחברתו בגן השעשועים. שרה לעומת אלי, גם הייתה קבורה בסירי המטבח, ולא נפרדה מהסינר וריחות הבישול שהתלוו אליה.

שרה הגיעה לארץ מאירופה בחסות הסוכנות היהודית. את אלי היא הכירה אחרי מלחמת ששת הימים, באמצעות ועדת הפו"פ של התנועה הקיבוצית. דמותה שורטטה כאישה נמוכה, מעט מגושמת, ובודדה כי כל משפחתה נכחדה בגרמניה. את דרור שרה ילדה אחרי שאחותו התינוקת נפטרה בהיותה בת חודש.

כינרת מעיין מתווה לקורא את שביל החיים של דרור, החל משנות השבעים במאה הקודמת, מבית הילדים ועד לגיוסו כאיש מודיעין ובעל משפחה משלו.

דרך עיניו של דרור נפרסת בפני הקורא תמונה מטלטלת על החיים בחברה שיתופית. לצערי כרי הדשא הירוקים בקיבוץ, והמשרים את האווירה של "היחד", מסתירים חבורות לא מעטות.

דרור הילד בונה לעצמו עולם משלו. הוא מתחבר לנמלים, מופנם, חוטף מכות מחבריו והופך ללעג. אף אחד מהמבוגרים לא מגן עליו, כולל קלרה אשת החינוך ולא רק...

בקטעים רבים מהספר מצאתי את עצמי כועסת וכואבת, על היחס המבחיל שהחברה הסגורה העניקה לדרור והוריו.
לדוגמא: ספויילר.... כששרה לא הגיעה למטבח שבוע ימים, הזעיקו את דרור שבינתיים עזב את הקיבוץ והודיעו לו שאמו נעדרת. למה אף אחד מהחברים, לא דפק על דלתה לראות מה קרה לה, ובדק מדוע היא נעדרה באותו יום ממשמרתה? במיוחד שמדובר באירוע כשלעצמו אינו אופייני לשרה. האם כך נהוג בין חברים?

דרור נולד למציאות כואבת של התעללות נפשית ופיזית, זה כואב מאוד ואני ככותבת לא מוצאת מילים ראויות לתאר את התחושה הזו.

מקומם לקרוא כיצד משה "קצין קרבי" לשעבר ואסתי אשתו זוכים להטבות מיוחדות. בנם - נתן בורח ממסע צבאי ועל כך אפילו מקבל פרס... נו בוודאי ... "שמור לי ואשמור לך". משה דר, כנציג הקיבוץ זכה להטבות מפליגות, שאף חבר קיבוץ לא זכה להם, והוא מצידו מצא את הדרך לדשן את עצמו ברכב צמוד, דירה בת"א, נסיעות לחו"ל ועוד.

לצערי במקום שאמורה להתקיים אינטגרציה וקואופרציה, מצטיירת חברה סגורה, אליטיסטית, ואכזרית כלפי החריג והשונה... חבל! חברה שאמורה לעטוף את כל הבא בכותליה בצמר גפן, דווקא היא מוקיעה את החלש ושוללת ממנו את הכבוד המינימאלי.

הספר לא קל, היה לי קשה עם תיאורי ההתעללות והיחס המזלזל שדרור זכה להם כמו: טקס התספורת, חבטות, הצקות, זלזול, משימת צחצוח הנעליים, המקלחות המשותפות כשדרור מנסה לגונן על מבושיו, ולהציל את רסיסי הפרטיות מעיניים צופות (עמוד 54). ועוד....

למרות הייסורים שדרור עבר, אני אישית מצדיעה לו על כך שהצליח לצוף מעל המים, לבנות לעצמו חיים חדשים ומשפחה משלו.

לדמות הראשית כינרת מעיין בחרה את השם "דרור" ...אהבתי! תרתי-משמע...

לשמחתי דרור יצא לחרות ביום שעזב את הקיבוץ, וכבר לא היה צריך להמתין לשעות הלילה בבית הילדים, שהיו עבורו שעות ההתייחדות עם עצמו, ללא אותם עיניים בוחנות, בורקות ומתיזות ניצוץ ורוע.

אני בטוחה שבפעם הבאה שאבקר בקיבוץ ואצעד על גבי כרי הדשא הירוקים... אזכר בספר הזה.

ספר נהדר של כינרת מעיין, שכתוב בפרקים קצרים, מהודקים ובגובה העיניים.

מומלץ בחום
לי יניני

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על עצי תה לא יפרחו כאן