ביקורת ספרותית על מרדף ימי מאת פטריק רובינסון
ספר בסדר

---

"מרדף ימי" (הוצאת אריה ניר, 2001) מאת הסופר הבריטי פטריק רובינסון, הוא ספר מתח הרביעי בסדרת הספרים שכתב (והשלישי שתורגם) אודות היועץ לביטחון לאומי אדמירל בדימוס ארנולד מורגן. עלילת הספר נפתחת כאשר צוללת צי ארצות הברית "סיוולף", בפיקוד ג'אד קרוקר, שהינה החרישית, המשוכללת והקטלנית מכל אלו שבצי הצוללות האמריקני, נשלחת למשימת מעקב אחר ה"קסאיה", הצוללת החדשה והמאיימת של הצי הסיני. באחד הלילות מבצע סגן מפקד הצוללת, לינוס קלרק, טעות גורלית וחמורה, שבעקבותיה מתנגשת הסיוולף עם אונייתקרב סינית. הצוללת וכל אנשי הצוות נופלים בשבי הסיני ונעלמים כאילו בלעה אותם האדמה. האדמירל ז'אנג יושו, מפקד הצי הסיני, משוכנע כי האמריקנים לא יחסכו כל מאמץ בניסיון לחלץ את השבויים, ועל כן הם נלקחים לכלא מרוחק ושמור במיוחד. מה שז'אנג יושו אינו יודע, כפי שאפילו אנשי צוות הסיוולף בעצמם אינם יודעים, הוא את זהותו האמיתית, המסווגת כסודית ביותר, של אחד מאנשי הצוות. אדמירל מורגן, היועץ לביטחון לאומי, יעשה הכול ואף ישלם כל מחיר בעבור הצלתו של אדם זה.

כאן נכנסת לתמונה יחידת ה־Navy SEALs, הקומנדו הימי של צי ארצות הברית. "ל־SEALs יש היסטוריה קצרה אבל נועזת, והם לא השאירו מעולם לוחם או פצוע בשדה הקרב. אפילו לא בווייטנאם. ניתן להשוות את האימונים האכזריים שלהם רק לאלה של ה־SAS הבריטית, ואנשי צבא מציינים כי קשה יותר להפוך ללוחם ביחידה מאשר להיות בוגר ביה"ס למשפטים של הרווארד. ג'ון ברגסטרום קיבל את הפיקוד הנוכחי לאחר שפיקד על אחד מצוותי היחידה המשך מספר שנים" (עמוד 138). כשמתגלה כי השבויים מוחזקים באי מבודד מורה מורגן לקומנדו הימי להרכיב נבחרת לוחמים מעולה שתפרוץ לכלא הסיני ותחלץ את השבויים.

מורגן מפקד את תכנון המבצע והפיקוד עליו בידי מקצוען ותיק במיוחד. "איש חיל הנחתים לשעבר, קולונל פרנק הארט, המכונה בחיל 'פגין', נשאר מאחור כמה שנים. כאיש המודיעין הימי, שגם שירת שנתיים כסרן ביחידת ה־SEALs, היה מעורב בכמה מבצעים נועזים" (עמוד 143). הארט, בן דמותו של קולונל הנחתים אוליבר נורת', (שהתפרסם בפרשת "איראן קונטרס"). כדי להבהיר את האופן שבו תופס רובינסון את המציאות הגיאופוליטית (הוא ניאו־שמרן רפובליקני) מספיק רק לקרוא את התיאור הנ"ל אודות הארט שדומה כי נלקח היישר מחקירת הקונגרס בה היה מעורב הקולונל נורת' בשעתו. "קולונל הארט, לבוש במדיו, הביט באחד ממאשימיו ואמר באופן מכני כמעט: "אדוני, אני לא יודע מה אתה עושה כאשר אתה רואה את דגל ארה"ב. אבל אם תרצה, אראה לך מה אני עושה." והוא חבש את כומתתו, וביצע הצדעה מתוחה של חיל הנחתים. אנשים שנלחמו במלחמות במרחבי העולם, מצאו עצמם מוחים דמעה בגינו של הקולונל" (עמודים 143־144).

לא נפקד כמובן מקומם של מפקדי יחידת הפשיטה ובהם מפקד צוות הסיור, "רב סרן ראסל בנט, לוחם היחידה האגדי, מדריך בכיר בקורס החתמ"ל בקורונדו, מי ששימש כמפקד צוות במהלך התקיפה השטנית על הצוללות האיראניות בבנדר עבאס, ארבע שנים קודם לכן; ותיק מלחמת המפרץ; איש צוות ה־SEAL שפוצץ לגובה 30 מטר את מנוע היאכטה הנשיאותית של גנרל נורייגה, מעל נמל בלבואה. "מטעני חבלה סימן 138, על המדחף בדיוק," דיווח אז בנט. הוא היה כבר בן 38, אבל עדיין קשוח ובעל כושר רב יותר מכל אנשי הפלדה שאותם אימן" (עמודים 178־179). מפקד כוח הפריצה לכלא הוא רב סרן ריק האנטר. רובינסון מתאר את האנטר ככליל המעלות והשלמות, דמותו כמו יצאה מכרזת הגיוס של הקומנדו הימי בכל מקום, "הוא נשר מאוניברסיטת ונדרבילט בטנסי, שבה היה אלוף השחייה, ושנה לאחר מכן נרשם לאקדמיית צי ארה"ב באנאפוליס. הוא לא החזיר עוד את מבטו לאחור, בטפסו בסולם הפיקוד ולאחר שהתקבל ליחידת ה־SEALs, אליה הביא יכולות יוצאות דופן. כבן לדור שלישי של חוואים, הוא היה באופן טבעי צלף מבריק, ובעל עוצמה של דוב קוטב בוגר. הוא היה שחין בלתי נלאה, מומחה לחבלה, ללוחמת מגע ולהנחתת כלי שיט. כבנו הבכור של בארט האנטר, היה מורגל בהפעלת סמכות במרחבי 2,000 האקרים של חוות הסוסים. הגברים חשו בכך, וראו בו מנהיג טבעי. מספר שנים קודם לכן, עמד בראש משימה מדהימה שביצעה היחידה בתוך רוסיה. המבצע היה בסיווג 'שחור', לא לייחוס, ורק מתי מעט ידעו משהו אודותיו. אבל ג'ון ברגסטרום ידע, והוא היה גם מודע לכך שאחרי משימה מעין זו לא היה נהוג להשתמש באותו סגל מחדש, אלא להיעזר בהם לצורך אימון הדורות הבאים. אבל במקרה הנוכחי השתנו הכללים. כאן היו חייבים להצליח. והוראה בדרג נשיאותי ישיר חייבה אותו להשתמש באנשים הטובים ביותר. רב סרן האנטר היה הטוב ביותר שהיה לו מעודו" (עמודים 154־155).

הכוח הפושט מגיע לאי, ומוצא עצמו עד מהרה בקרב לחיים ולמוות על גורל השבויים, הצוללת וכל זאת כנגד השעון ובניסיון להימנע ממלחמה כוללת. אולם לא איש כריק האנטר יירתע מן האתגר, והוא מוליך את לוחמי הקומנדו הימי ללב הסכנה בנחישות וחתירה למגע. "דן קונוויי עמד לצידו של ריק, בדיוק כאשר שני השומרים התורנים פרצו ממקום מחסה, בקצה המסדרון, ופתחו באש. הם ניסו, לפחות, לפתוח באש, אבל ריק האנטר ודן קונוויי קצרו אותם בדרכם באמצעות ה־MP-5. כל אחד מהשומרים הסינים ספג 10 קליעים לפני שצנח לרצפה" (עמוד 276).

הספר כאמור, הוא הרביעי בסדרה שכתב המחבר וגם בו בולטות הדמויות החד ממדיות שיצר. אלו מחולקות (בכל ספריו) ל"רעים" ו"טובים" מוחלטים על־פי סטריאוטיפים קבועים. אלו המשרתים בצבא תמיד יהיו ישרים והגונים בעוד שלאזרחים תמיד תהא השקפה רכרוכית, מוטעית ואינטרסנטית על העניינים. ל"טובים" תמיד יהיו שמות אנגלו־סאקסיים בהקבלה עברית לשמות כמו שחץ בר־מחץ, רם בן־נר או אהוד ברק, אמנון שחק ודן חלוץ. בחינה של גיבורי הספר מראה זאת בבירור, אדמירל מורגן, הוא אדם חריף וחד מחשבה, התופס כל פגיעה בריבונותה ובעוצמתה של ארצות הברית כפגיעה אישית בו ומשהו שאיתו אינו יכול להשלים. מורגן הוא אדם ישר, בוטה וחסר סבלנות. מן הקריאה עולה כי רובינסון שדומה שמשמש בזמנו הפנוי כדובר האגף השמרני־צבאי במפלגה הרפובליקנית. הוא סוגד לממשלי רייגן בארה"ב ותאצ'ר בבריטניה ומכנה את אויבי ארה"ב בספריו כ"ראשי מגבת" ובשלל כינויים מעליבים וגזעניים נוספים.

יתרה מזו, גיבוריו הינם על־אנושיים. הם אינם כקרי גראנט (ששימש מקור השראה לג'ק ראיין של קלנסי) המאלתרים את דרכם אל ההצלחה אף שאינם מוכשרים לאתגר שלפניהם. אף שאין כל רע במקצוענותם של לוחמים ומפקדים אם מדובר בסופר־מן אזי איפה העניין, ואם לא תנו לנו גיבורים שקשה להם. איןז את שבחיים האמיתיים אלה רק מכונות המלחמה מן הקומנדו שמוצאים (או מוצאות) עצמם בלבה של משימה דרמתית. מקרה מבחן מן המציאות הקרובה אלינו הסותר זאת הוא מבצע אביב נעורים בו בלטו בגבורתם אישים דוגמת אמנון שחק ז"ל. העובדה ששחק ופקודיו שירתו בצנחנים ולאו איזו יחידת מחסלים מקצועית רק מעצימה את גבורתם והישגם של אנשים רגילים שיכלו לסכנה. עד כאן הקבלות למציאות, בספרות לא ניתן גם להימלט מן ההשוואה המתבקשת לספריו של טום קלנסי, גם הוא רפובליקני בכל נימי נפשו ומעריץ מושבע של הכוחות המזויינים של ארצות הברית. אולם קלנסי הוא, בפשטות, סופר טוב יותר. גיבוריו, דוגמת ג'ק ראיין (ואפילו ג'ון קלארק דינג שאבז), אנושיים יותר ואינם מצטיירים כבני־אלים כל־יכולים. יתרה מזאת, מעבר ליכולת הכתיבה הגבוהה שהיתה לקלנסי (במיוחד בספריו המוקדמים החל מ"המרדף אחר אוקטובר האדום", "משחקים פטריוטיים" ו"סכנה ברורה ומיידית") הוא ניחן גם במוח אסטרטגי שהפך את התסריט שהציג לסביר מאוד (כפי שהוכח בפיגוע במגדלי התאומים ובמקרים נוספים).

תרגומו של יורם צלקובניק קולח, ולחובבי הז'אנר ספריו של רובינסון הם כיף גדול. זאת, אף שיש לקרוא אותם תוך הרמה גבה על משנתו של מחברם. מתח צבאי משובח, מומלץ בתנאי שלא לוקחים ברצינות רבה מדי.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על מרדף ימי