ספר זה עיצב את תודעתי הפוליטית. הספר מתאר את מלחמת ששת הימים, אבל במצב הפוך שבו צבאות ערב נותנות את המכה האווירת הראשונה, ובתוך שישה ימים ישראל מובסת במלחמה.

את הספר קראתי לראשונה ב1992, וקשה לומר שישנתי טוב לאחר קריאתו. הוא אומר לנו את האמת בפרצוף: אילו חס ושלום ישראל תובס במלחמה, לא יהיה אף אחד בעולם שיחלץ לעזרתנו. אילו נובס במלחמה, זוועות הכיבוש הערבי בארץ יתקרבו למדרגה שאליה הגיעה רק השואה.
המסקנה שהסקתי בעקבות הקריאה היא שאין לנו לסמוך אלא על עצמנו בכל הקשור לבטחון ישראל.
אגב, במלחמת יום הכיפורים, הוכחה חלק מהתיזה שהועלתה בספר, בכך שישראל בשעותיה הקשות שיוועה להפסקת אש אך לא זכתה לה. היא קיבלה את הרכבת האווירית האמריקאית, רק כשבוע לאחר תחילת הלחימה, ולאחר שכמיות אדירות של ציוד צבאי נשחקו, ורק לאחר שהסובייטים החלו ברכבת אווירית משלהם.
כשישראל ניצחה בסוף המלחמה ופרצה למרחב "גושן" 101 ק"מ מקהיר, ואיגפה את הארמיה השלישית, אילצו המעצמות, וארה"ב בכללן, את ישראל לסגת משטח מצרים, וכן לסגת כ20 ק"מ מזרחה מהקו אותו החזיקה קודם המלחמה, אך למצרים הותר להחזיק בקווים שכבשו מאיתנו. ניצחון צבאי שהושג בדמים מרובים (תרתי משמע), הפך לתבוסה מדינית, בניצוחה של הגדולה בידידותינו, שהעדיפה שיקולים זרים על פני שימור כוחה של הדמוקרטיה יחידה במזה"ת.

אשמח לשמוע דעות אחרים בעניין