ביקורת ספרותית על My Life (Oxford World's Classics) מאת Benvenuto Cellini
ספר מעולה

---

אם אתם רוצים שאת הביוגרפיה שלכם יקראו בהנאה כמעט 500 שנים לאחר שנכתבה, עליכם לכתוב ספר מבדר כמו האוטוביוגרפיה של צ'ליני.
הצורף, פסל, משורר, אסיר וחייל השחצן, אלים, גוזמאי ולעתים אולי קצת שקרן בנוונוטו צ'ליני (1500-1571) נחשב לאמן הצורפות הגדול ביותר של הרנסנס האיטלקי. בהתחשב בגאווה העצמית הכבירה שחש צ'ליני כלפי כשרונו, יש מן האירוניה בעובדה שמעטות הן עבודותיו ששרדו וקיימות כיום, ושהוא מפורסם בעקר בזכות האוטוביוגרפיה.

זהו מסמך ייחודי ומרתק בכמה רמות: חשיפה נמרצת וכנה של אופי מורכב ומסובך; לטקסט חשיבות הסטורית בשל תאור חיי האמן בן המאה ה16- יחסיו עם משפחתו, חבריו ופטרוניו; צ'ליני התחכך עם אמנים בני זמנו ("...הוא היה מעוניין במדליון. עם אטלס נושא את העולם על כתפיו, ופנה אל מיכלאנג'לו בבקשה שיעצב אותו. מיכלאנג'לו ענה: 'לך ומצא את הצורף הצעיר בנוונוטו; הוא ישרת אותך להפליא, ובטח שאינו צריך את הסקיצות שלי... דבר עם בנוונוטו, בקש ממנו שיעצב לך מודל'") והוא מוסר דו"ח על יצירות אמנות שלא שרדו, או כאלה ששרדו אך נשחקו; עניין רב ימצאו בספר חובבי אמנות (בעקר מתחום הצורפות והפיסול) כיוון שמתוארות בו טכניקות פיסול שאינן מוכרות בימינו.

צ'ליני הפסיק את כתיבת הביוגרפיה בשנת ב1558 בפתאומיות, והיא לא פורסמה עד 1728 ע"י גתה שהיה הראשון שתרגם אותה. צ'ליני משקף את הרעיון של אמן הרנסנס כגיבור רומנטי, ועובדות חייו לא פחות מעניינות מהסיפור.

בנו של ארכיטקט ומוזיקאי, חונך בנוונוטו הצעיר כצורף וגלה מיומנות בתחום. בגיל 16 עזב את פירנצה (בעקבות תגרת רחוב) ועבר לסיאנה. ב1519 עבר לרומא- מרכז פעילותו למשך שני העשורים הבאים. ברומא שרת צ'ליני את האפיפיורים קלמנס VII ופול III (מדליונים, מטבעות ותכשיטים).
להיות אמן במאה ה16, מסתבר, לא היה עסק פשוט. לפני שבכלל נכנס האמן לסדנא היה עליו למצוא פטרון ומימון ולהתמודד עם יריביו העסקיים (אמנים אחרים). ההתמודדות הזאת עם היריבים הייתה סיפור מאוד אלים, וצ'ליני, שנשא עליו באופן קבוע פגיון וחרב, לא משך ידיו מהחגיגה ("... התכוונתי לדקור אותו בפנים, אך הוא הסתובב ודקרתי אותו מתחת לאוזן"). אני הפסקתי לספור את מספר האנשים שנרצחו כתוצאה מהמפגשים האלימים האלה אחרי קורבן מספר ארבע.
בשנת 1527 (ביזת רומא) נלחם צ'ליני נגד הצבא האימפריאלי והגן על טירתו של האפיפיור ולטענתו (שאינה מאושררת ע"י הסטוריונים) הוא זה שירה למוות בדוכס צ'ארלס- בעל הדרגה הגבוהה ביותר בצבא האויב ("...אני הוא זה שהציל את הטירה באותו בוקר, והחזיר את שאר היורים לעמדותיהם"). הארוע מתואר בשחצנות האופיינית: "שאון הארטילריה האפיל על רישומי, המחקרים הנהדרים שלי בתחום עסוקי ואמנות המוזיקה המקסימה שלי... וטוב יותר- באמצעות פיצוץ אחד שחטתי למעלה מ30 אנשים".
מערכת יחסים מתוחה עם פול III וסדרת מעשי אלימות מצדו הובילו למאסרו בטירת סיינט אנג'לו, ממנה ברח בדרמטיות מחלון תאו עם קרעי סדינים שקשר זה לזה-
"... הייתי די תשוש וידי דיממו ובערו מכאב. הכאב אלץ אותי לעצור ולנוח לזמן מה, ושטפתי את ידי עם שתן".

את השנים 1540-1545 בלה צ'ליני בצרפת תחת חסותו של פרנסואה הראשון כפסל ומעצב פרוייקטים ארכיטקטוניים בארמון פונטנבלו. בשנת 1543 סיים את הכנת המלחייה המפורסמת והמהוללת- פסל שולחן עשוי זהב ומשובץ אמאיל ואבני חן המבוצע בוירטואוזיות טכנית יוצרת דופן. צ'ליני, כמובן, לא מפספס את ההזדמנות להתרברב ולשבח את עצמו, בצדק.

ב1545 חוזר צ'ליני לפירנצה, תחת פטרונותו של קוזימו מדיצ'י. עבור הדוכס קוזימו יצר את עבודתו השאפתנית ביותר- פרסאוס אוחז בראש מדוזה. חלק נרחב לקראת סוף הספר מתאר בפרוטרוט את העבודה על הפסל, תהליך העבודה, הקשיים הטכנים הרבים והמכשולים בדרך לבצוע (המושלם טכנית וויזואלית) בשל קשיים ומהמורות ביחסיו עם הדוכס.

את צ'ליני אני "מכיר" מתקופת לימודי בשנקר. האוטוביוגרפיה הזאת שכבה אצלי בקינדל כמעט שנתיים לפני שנגשתי אליה. חשוב לי לחזור ולהדגיש שלמרות שציפיתי לסיפור חייו המקצועי של האמן, צברתי עם הקריאה ידע נוסף על הקושי והיריבות האלימה בחיי האמן בן התקופה, תיעוד נדיר של ביזת רומא "מבפנים", יחסי הכוחות באיטליה ומידע רב על בית מדיצ'י (ששלטו בפירנצה במשך 3 מאות). הכל כתוב בהומור, אירוניה ומודעות עצמית רבה מאוד תוך שמירה על לשון מליצה ואתיקט אופייני לכתיבת הרנסנס בדברי שבח והלל לפטרוניו בואותה מידה השמצות ארסיות וקללות משעשעות כלפי יריביו.

» ביקורות נוספות של רוסיננטה
» ביקורות נוספות על My Life (Oxford World's Classics)