ביקורת ספרותית על תמונתו של דוריאן גריי (2006) מאת אוסקר ויילד

---

דוריאן גריי, מודל הציור של האמן באזיל הולוורד, הוא אידיאל היופי ומושא התשוקה של באזיל ושל רבים ורבות אחרים בחברה הגבוהה של לונדון בסוף המאה ה-19. הוא מייצג את אידיאל האדם המושלם, השלם בגופו וברוחו. אך חברו של האמן, לורד הנרי, אינטלקטואל ניהיליסט הבוחש בכל דעה ומהפך בכל ערך אנושי, פוקח את עיניו של גריי: הנעורים והיופי הינם בני חלוף. תהנה מהרגע הוא אומר לו, כל עוד יש בידיך מה שיש, שכן שלא כמו גנימדס נערו של זאוס, לא לנצח תהיה צעיר. אחוז בעתה מהארה זו, נשבע דוריאן בפני חבריו כי הוא מוכן לסחור ביקר לו בכל – בנפשו, בכדי להישאר צעיר כמו דיוקנו. וכך קורה.

שלא כמו פאוסט של גתה, בו האמן הוא הסוחר עם השטן, בסיפרו של ווילד אובייקט היצירה הוא החוטא. וכך, בעוד דיוקנו שלו הולך ומזדקן ומתכער, נותר דוריאן זוהר ביופיו. אך מהו הדיוקן הזה? מה הוא מייצג? שכן הוא אינו רק הולך ומזדקן אלא הופך להיות דמוי סאטיר, אותו שד הבוחש בנפש ומקלקל אותה. ואכן נפשו של גריי הולכת ומסתאבת – הוא הופך להיות עבד ליופיו ויורד אל עברי פי פחת. ציורו הוא זה ששולט בו. ההעתק הופך למקור, לאמת החבויה מאחורי דמותו של גריי, לצל של חייו, לחטא המוסתר שלו.

בידי האומנות לחשוף את האמת אם כן. אך כדברי ווילד, כמין הצהרה ברוח זרם האסתטיציזם איתה הוא פותח את הספר, האמן צריך להעלים את עצמו מהיצירה, כאילו היא עומדת בפני עצמה. וכך אכן עושה גריי משאינו יכול לשאת יותר את האמת שחשפה בפניו האומנות. כלומר, בין היפה ובין האמת יש קשר מהופך. האמת מכוערת, וווילד, כפי שהוא מצהיר, אינו בעד האמת אלא בעד היפה. ובכל זאת, המחיר שמשלם גריי על יהירותו, או שמא תמימותו, הוא כבד.

לפיכך, אין כאן התנתקות מרוח הנצרות בדרכו של בן התקופה ניטשה. ווילד מעלה על נס את היופי וההדוניזם, אך המשוואה הישנה כי לכל חטא יש מחיר, נשמרת. ווילד אינו מציע "מוסר חדש" נטול אותו שיעבוד למוות של הנצרות וחזרה לחיים בהם שולטים הדיוניסי והאפולוני, חיים של שחרור מהאשמה ויחד איתה מיצוי החופש וההנאה. אף כי לורד הנרי, אשר נוצק בדמותו של ווילד, מביע את רעיונותיו הניהיליסטים לאורך הספר ולכאורה בועט בכל ערכי החברה בה הוא חיי (אהבה, נישואין, נאמנות), בסופו של דבר הסיפור עצמו מאשש את ערכי התקופה – אמנם לא את הראציונאליזם האופנתי אותו הוא תוקף (ומוכיח שוב ושוב את ריקנותו), אך כן את הערכים הנוצריים של חטא ועונש ואת הנורמות השמרניות של האליטה הויקטוריאנית. שלא כניטשה והמסורת האקזיסטנציאלית, הוא אינו יוצא כנגד המשוואה הזו אלא הוא אומר – יש מחיר, אך הוא שווה את זה. שכן החיים מסתיימים כאשר הנעורים באים אל קיצם ולוקחים עימם את היופי.


מספר פנינים מדברי לורד הנרי בספר:

"ההבדל היחיד בין גחמה לתשוקה נצחית (דהיינו נישואין) הוא שהגחמה נמשכת קצת יותר"

"מה מוציא אותך מהבית בשעה מוקדמת כל כך?
אני מבטיח לך שמדובר בחיבה משפחתית טהורה, דוד ג'ורג, אני רוצה ממך משהו."

"היא מתנהגת כאילו היא יפהפייה. רוב הנשים האמריקאיות נוהגות כך. זה סוד קסמן."

"אומרים שכשאמריקאים טובים מתים הם עולים לפריז," גיחך סר תומס, שהחזיק מלתחה עשירה של בגדי הומור משומשים.
"באמת! ולאן הולכים לאחר מותם האמריקאים הרעים?" תהתה הדוכסית.
"לאמריקה," מלמל לורד הנרי.

"האנושות לוקחת את עצמה ברצינות רבה מדי. זה החטא הקדמון של החברה. אילו האדם הקדמון היה יודע לצחוק, ההיסטוריה הייתה שונה."

"כדי להחזיר לנו את הנעורים די בכך שנחזור על מעשי האיוולת שלנו"

"משורר נחות חי את השירה שאינו מסוגל לכתוב. הדגולים כותבים את השירה שאינם מעזים לממש"

"היה שם גם חשבון גדול למדי עבור מערכת כלי טיפוח מגולפים מכסף, בסגנון לואי החמישה עשר, שדוריאן עדיין לא אזר אומץ לשלוח לאפוטרופסים שלו – אנשים מיושנים ביותר, שלא הבינו שאנו חיים בעידן שבו המותרות הם הדברים היחידים הנחוצים לנו."

"החלטות טובות הן נסיונות חסרי תוחלת לשבש את מהלכם של חוקי הטבע."

» ביקורות נוספות של קיקלופ מכונת ספרים
» ביקורות נוספות על תמונתו של דוריאן גריי (2006)