"ניצחונות הגרמנים במערכה זו גרמו לכך, שהפחז הצבאי שלהם נחשב לגאונות, הימוריהם המסוכנים — למעשי ניסים" (עמוד 191).
הספר "מלחמת בזק" מאת הסופר והעיתונאי הבריטי לן דייטון (הוצאת מערכות, 1986) הינו ספר מרתק ומומלץ במיוחד. הספר מתאר את הרפורמה שעשה הצבא הגרמני בפיקודם של גנרלים כמו זקט ובראוכיטש עד לגיבוש תורת הבליצקריג. בדרך מנה דייטון, מספר בחסד את תרומתו של גודריאן לתורה זו באמצעות הבנתו היסודית את לוחמת הטנקים תוך יצירת שינוי יסודי באופיה. בשנת 1918, כתב, החל קצין בריטי "להרהר כיצד אפשר לפרוץ את המבוי הסתום של לוחמת החפירות. קפטן ב.ה. לידל הארט לא היה קצין שריון ומעולם לא נעשה מומחה לטנקים דוגמת פולר. אך כמו פולר, וכמו הסרן הגרמני היינץ גודריאן, בא מרגימנט חי"ר קל, והכבוד שרחשו רגימנטים כאלה לניידות היה טבוע עמוק בתודעתו" (עמוד 110). לידל הארט האמין "שהניצחון בקרב מושג באמצעות החשיבה. הוא טען, שקיימת תמיד גישה עקיפה, מקום לא צפוי או דרך לא צפויה להכות באויב" (עמוד 110). גודריאן ואחרים בצבא הגרמני אימצו את משנתו ורתמו אליה את יכולתיו של הטנק.
דייטון תיאר באופן מרתק כיצד נוסחה תוכנית "אבחת מגל". כיצד התעקש הגנרל אריך פון מאנשטיין לשנות את פקודת המבצע "מקרה צהוב" לצורתה הסופית, והמבריקה. הייתה זו חשיבה צבאית יוצאת דופן ומקורית, אשר הצליחה לקבל את תשומת לבו, ולבסוף את הסכמתו של היטלר, ועמדה בניגוד לקיפאון המחשבתי המוחלט של המפקדים הצרפתים שעמדו מולם. אז עלה לקדמת הבמה הגנרל שאותו העריכו לידל הארט ורבים אחרים יותר מכל, אריך פון מנשטיין. זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה מנשטיין הוסמך לקצונה בחיל הרגלים, אך לחם בה בעיקר כקצין מטה. לאחר המלחמה, כאמור, למד והבין היטב את היתרונות הגלומים בשריון, בדגש על עוצמת האש והניידות שבו. בעקבות תאונת מטוס נפלה לידי הבלגים תוכנית הפלישה המקורית. נדרשה תוכנית חדשה. מנשטיין, שהיה ראש מטהו של מפקד הארמיה, גנרל גרד פון רונדשטט, כתב לימים כי נראה לו "משפיל, אם לא חמור מזה, שהדור שלנו לא יכול לעשות משהו טוב יותר מאשר לחזור על מתכון ישן" (עמוד 166). דייטון כתב כי "מנשטיין החל להטוות נתיב חדש ומפתיע לדיביזיות הפנצר. אם יועברו רוב הכלים המשוריינים לקבוצת הארמיות A ויצליחו להסתנן דרך יערות הארדנים ומעבר לנהר המאז, יגיעו אל המישורים הרחבים והשטוחים החביבים על השריונאים. מישורים אלה השתרעו עד לפריס או עד לתעלה" (עמוד 168).
מרתק לא פחות הוא תיאור המתקפה על מצודת אבן אמל בבלגיה, בין העיר לייז' והעיר מאסטריכט ליד תעלת אלברט, אשר הגנה על גבולה של בלגיה עם גרמניה. בשעתו נטען כי לא ניתן יהיה להכניע את המצודה ולכובשה, אך ב־10 במאי 1940 התברר שלא כך הוא הדבר. "ההסתערות על אבן אמל ועל הגשרים הסמוכים אליה באמצעות גייסות המוטסים בדאונים, היתה רעיון של היטלר. הכוחות התאמנו בביצורים צ׳כיים בחבל הסודטים, שסופח זה מקרוב, וגם במוצבים בפולין. האימונים היו רצחניים, אולי משום שהרעיון היה של היטלר. שמירת הסודיות הייתה כה קפדנית עד שאנשי "צוות הסתערות קוך" לא ידעו זה את שמו של רעהו עד לאחר ההתקפה. במהלך האימונים נידונו שני אנשים למוות בעוון הפרות סודיות פעוטות" (עמוד 181). על מנת להשתלט על "הגשר שעל תעלת אלברט הסמוכה, נבחרו אנשים מתוך רגימנט הצנחנים מס׳ 1, אך האנשים שתקפו את המצודה עצמה היו הלוחמים המאומנים ביותר שהשתתפו בקרב. הם היו חבלנים מוצנחים — אנשי הנדסה קרבית שאומנו להיות חלק מכוח הצנחנים. עם זאת, הטיסו אותם במקרה זה, טייסי דאונים שאומנו במיוחד" (עמוד 181). הפלוגה, בפיקוד סגן ויציג, נחתה בדאונים על גג המצודה, בדיוק מרשים. "מתוך ידיעה שכל דקה היא בעלות חשיבות מכרעת, לחמו הגייסות הגרמנים בעוז כדי לשתק את עמדות הירי שעל הגג ולפגוע בפריסקופים שלה, עוד בטרם יבינו המגינים הבלגים שהמלחמה החלה" (עמוד 182). יום אחד לאחר מכן הם קיבלו תגבורת מגדוד הרגלים ה־151 הגרמני, ובצהרי יום ה־11 במאי נכנעה המצודה, ו־1,200 מגיניה נפלו בשבי. יש לציין כי "תכניתו של היטלר לשתק את המצודה, תוכננה עוד בימים שבהם נועד המאמץ העיקרי הגרמני להתרכז מאחורי קבוצת הארמיות B של בוק. תכנית מנשטיין הגבילה את חשיבות ההתקפה באבן אמל והפכה אותה להצגה שולית, אם כי דרמטית. אולם אין ספק, שנפילת המצודה הנחיתה על האומה כולה, מכה פסיכולוגית גדולה ותרמה, כנראה, להחלטה הבלגית להיכנע" (עמוד 183).
גנרל נוסף שבלט ועלה מעל דפי הספר הוא ארוין רומל, מפקד דיביזיית השריון ה־7. רומל, כתב דייטון, "היה מעל לכל, שוובי טיפוסי; חסכן, נאמן, דייקן וחרוץ. במלחמת העולם הראשונה היה נחוש בדעתו לזכות ב"פור לה מריט", עיטור הגבורה הגבוהה ביותר בגרמניה" (עמוד 62). רומל, ששירת כמ"פ חי"ר וכמג"ד בפועל, הוביל חייליו "פעם אחר פעם לקרבות עזים, עד שזכה לבסוף לקבל את העיטור שבו חשק" (עמוד 63). לאחר המלחמה "נודע בעיקר כמרצה מרתק ומלהיב לטקטיקה. כבסיס להרצאותיו השתמש בהצלחותיו בהרי איטליה, שהיקנו לו את העיטור. הרצאותיו פורסמו בספר – "חיל הרגלים תוקף" – שהפך לרב מכר והביא לו תהילה, ממון ואת תשומת לבו של אדולף היטלר" (עמוד 63).
ב־13 במאי 1940, בקרב על צרפת נדרשה הדיביזיה בפיקודו לצלוח את נהר המאז. "מפקדיו של רומל מתחו ביקורת על מנהגו לשהות זמן ממושך מדי בחזית, אך הוא לא פיקד קודם לכן על דיביזיית פנצר וחש צורך לראות בעצמו את הבעיות שצצו במהלך ההתקדמות" (עמוד 190). בצליחת נהר המאז "הרחיק רומל לכת עוד יותר. הוא נטל את הפיקוד על הגדוד השני של רגימנט הרובאים מס׳ 7 שלו ודחק באנשיו להוריד את סירותיהם למים. הוא טיפס אל תוך אחת הסירות והוליך בעצמו את ההתקפה אל הגדה הנגדית" (עמוד 190). עד בוקר המחרת "הצליח רומל להעביר 15 טנקים אל מעבר לנהר" (עמ׳ 190). הוא ביסס ראש גשר והצליחה הצליחה. למעש, ניתן לראות מן הספר כיצד "גיחותיו התכופות והממושכות של רומל אל החזית איפשרו לו להחליט החלטות טקטיות מיידיות, להכריח מפקדים הכפופים לו לגלות מרץ ויזמה דומים, ולשלהב את בעלי הדרגות הנמוכות למעשים יוצאי דופן" (עמוד 190).
הספר, בתרגומו הקולח והנהיר של עפר שלח, המחיש היטב, וזאת אף שיש לזכור שמדובר בצבא גרמניה הנאצית (צבא אשר נועד להקמת הרייך בן אלף השנים ואנשיו ביצעו פשעי מלחמה מזוויעים, ובכלל זה שואת העם היהודי כמובן), כיצד מדינה המבינה היטב את העשוי להידרש מצבאה בעת מלחמה, נוכח איומי העתיד והשתנות שדה הקרב, בונה צבא ומכשירה את מפקדיו, וכיצד היא רותמת יכולת זו למטרות המלחמה שלה. ישנם לקחים רבים שניתן ללמוד מן הספר אודות בניין והפעלת הכוח הצבאי, כולם רלוונטיים לימינו אנו.
