"כל ימי הייתי שרוי בלא אשה, חי חיים שקטים, ולהוציא את העניין שהיה לי בדליות, בלי כל תחביב". כך מעיד הנרי פולינג על עצמו. הנרי, שנאלץ לצאת מוקדם לגמלאות, הוא התגלמות האנגלי המרובע. כעת עם פטירת אימו, האם הוא הבא בתור? סדר זה של העניינים מופר בשעה שלהלויה מגיעה ה"דודה" אוגוסטה: "היא איחרה להגיע, ואף שניסתה להסתגל לאפנת הזמן, היה לבושה דומה לזה שהיתה המלכה מארי נוחה עדן בוחרת אילו התהלכה עדיין בתוכנו....שערה האדום, הזוהר ומתנשא לתלפיות, ושתי שיניה הקדמיות הגדולות...שיוו לה חזות שופעת חיות של האדם הניאנדרתלי". עולמה של הדודה שונה לחלוטין מזה של הנרי, בנקאי בדימוס שכל ימיו היה אזרח שומר חוק. לעומתו מעידה הדודה אוגוסטה על עצמה: "מעודי לא תכננתי שום מעשה בלתי חוקי...איך יכולתי לתכנן דברים כאלה, כשמימי לא קראתי שום חוק ואין לי מושג מה אומר החוק?". מה קורה כאשר שני קטבים אלה נפגשים? כאן מתחיל הסיפור.
הנרי נשאב לעולמה של דודתו. הוא יוצא עימה למסעות: אלה כוללים למעשה שני סוגי מסעות: האחד מסע במרחב. זה כולל, בין השאר, נסיעה באוריינט אקספרס, שכמו הלבוש של דודתו כבר מזמן אינו אופנתי. השני, המעניין לא פחות, כולל מסע בזמן - החושף בפני הנרי פרקים מחייה הססגוניים של דודתו, גלריה מפוארת וצבעונית של טיפוסים וסוכנויות ביון (גסטאפו, סקוטלנד יארד, סי.איי.אי), ובאותה עת מגלה לו אמיתות חדשות לגבי הוריו.
לאורך כל הסיפור הנרי נקרע בין שני העולמות. העולם המוגן בסאותווד, לונדון שם חי עשורים רבים מחייו. לאורך הסיפור יהסס מספר פעמים האם להציע נישואין לעלמה קין, רווקה מבוגרת, או שמא יסתפח אל דודתו במסעותיה ברחבי העולם, שאת פשרם לא ידע? ההחלטה הסופית נופלת בסופו של הסיפור.
האם הסיפור הוא על ההתנגשות בין העולמות המקוטבים או שמא זהו סיפור אהבה יוצא דופן, המשתרע על פני מספר עשורים וכמה יבשות? האם זוהי סינתיזה של השניים? אשאיר זאת להחלטתם של אלה שיחליטו לקרוא את הספר.
הספר שופע הומור אנגלי משובח מבית מדרשו של גרהם גרין. כך על שוויץ: "שווייץ נסבלת רק כאשר היא מכוסה שלג...ממש כשם שאנשים מסוימים נסבלים רק כאשר הם מתחת לסדין". גם הדרך בה אמריקני שותה תה (תיון ולא חליטת עלים, שומו שמיים) לא מעידה על אהדה יתרה שגרהם גרין רוחש למנהגי עם זה: "...אחד מבני-הזוג היה שולה מתוך ספלו שקית קטנה, תלויה בקצהו של חוט, כאילו היתה גווייתו הטבועה של איזה בעל-חיים".
התעסקותו של גרהם גרין בשאלות של האמונה הנוצרית, המופיעות כחוט השני ברבים מספריו, מופיעות גם פה, בין השאר, בסיפור העוקצני על קאראן, אחד ממאהביה של דודתו וכנסית הכלבים שיסד. הסיפור הזה ממש משובח!
תובנות אירוניות על החיים האנושיים לא חסרות: "אין אדם יכול לסלוח למי שתפס אותו בקלקלתו" וגם, כמה עצוב, תובנה הרלבנטית לנו: "מתיו של הצבא...נהפכים באורח אוטומטי לגיבורים, כדרך שמתיה של הכנסיה נהפכים לקדושים".
תיאורי טבע יפים מעטרים את הסיפור, אך כחיפאי אוהב מראות ים, מכולם אהבתי את המטפורה על גלי הים: "הגלים נתפרשו שוב ושוב על החוף ונגררו חזרה לתוך הים, כמי שמתאמץ להציע מיטה ואינו מצליח לפרוש את הסדין כהלכה".
השורה התחתונה: ספר טוב. אוקיאנוס של סיפור צבעוניים אשר מקרקעיתו מבצבצות, כמצוקים מרשימים, שאלות כבדות משקל לגבי מהות החיים והאמונה. צבעוני מדי מכדי להיות ריאליסטי, אך לא פוגם בהנאת הקריאה, אפשר שאף מעצים אותה... ממליץ מאד. תודות לחמדת על ההמלצה המעולה.
