ביקורת ספרותית על מנגד מאת יעל דיין
ספר טוב

---

ציטוט עמוד 10: "להתגעגע? את מתגעגעת לעצמך כפי שהיית. כפי שאת חושבת שהיית. כפי שרצית להיות?"
"מנגד" הוא ספר אוטוביוגרפי, שאינו מהסס להזמין את הקורא אליו, ולהתפלש עימו ב -"שאריות החיים", במקרה הזה החיים של יעל דיין.
בספר "מנגד" יעל דיין חושפת את חייה האישיים, ושוטפת את הקורא כגל מתפרץ לעבר אונייה, ששטה בלב אוקיינוס החיים. הגל הזה הוא עולמה האישי, האינטימי, והחסוי שאולי התקשורת והעיתונות הצהובה, והלבנה דילגה, הסתירה, טשטשה, ו/או לא דיווחה.
קשה להביט "מנגד" ומאידך, להפנות את הראש 180 מעלות ולהביט מעבר לכתפיים, לעבר מה היה, מה יש, ומה נשאר?- הפספוס וההחמצה.
בכתיבה נפלאה, בהירה, רהוטה ללא כחל ושרק, יעל כותבת. על מה? על האהבות, על ימיה כצעירה, על מערכות היחסים עם האב –משה דיין ז"ל, והאם יעל דיין שתבל"א, על ילדיה ונכדיה ועוד. היא חווה מחדש את מותו של בעלה – דב שיאון, וחושפת בפנינו את רגעי הפרידה האחרונים שלו מעולם ההחיים.
לתוך יחסיה עם משפחתה הקרובה, היא שוזרת את עולמה הפוליטי והבריאותי, ולא מהססת לעשות את החשבונות שלא מוצו, עם מי מקרוביה בחייה האישיים והפוליטיים.
היא לא נכלמת וכותבת גם על כישלונותיה, ובגילה אין לה בעיה להתמודד עם המשפט "הכישלון הוא יתום". היא מסתכלת לאותו "כשלון יתום" ישירות. (כך גם צילום הפורטרט שלה על גבי הכריכה האחורית של הספר).

הקריאה בספר משולה לאלבום תמונות של פעם, בניגוד לאלבום התמונות של היום, שאנחנו מדפדפים בו בעזרת מקש ה-ENTER של המקלדת ו/או הסלולארי.

לכל אדם יש משברים בחייו, עליות, מורדות, תפניות, סיכומים והחלטות של בינו לבין עצמו. בין אותם דילוגים וניתורים של מסלול החיים, תמיד מגיע הרגע שבו אתה אומר "STOP" ! זה אותו רגע שאנחנו "חונים בחנייה של החיים".
ציטוט עמוד 13: "מתי השתנה שיווי המשקל בין תשוקת החיים ובין החיכוך עם המוות? מתי התחלפה הבריאות השופעת בחולי ובמכאובים חולפים וכרוניים, שלך ושל הקרובים אלים? מתי הביטחון בסיכוי, במרפא, בניצחון הרוח והמאבק, הומר בחמלה המכילה את הקץ ובאמונה ביכולתך לעדן אותו?"
זהו בהחלט ספר חושפני, עצוב, לא קל, על החיים הציבוריים והפוליטיים, ועוד על אחת כמה וכמה לשתף את כ-ו-ל-ם בתחושת המבט לעבר "פסגת ההר" ולא להצליח לכבוש אותו.
ציטוט עמוד 119: "איני האישה שהייתי לפני עשור, לפני עשרים ושלושים שנה, כשנבחרתי לכנסת, לפני ארבעים וחמש שנים, כשנישאתי. אני אישה אחרת. אותו הדנ"א, אותו משקל למוח, דרגות שונות של שיפוטיות, תובעניות-על עצמי ומעצמי ומכל מה ומי שמסביב. אני נשים שונות, עיבודים שונים לאותם התווים, מגוון שונה של צבעים, עוצמות, וחולשות שונות ולא תמיד בדרך הטבע של האבולוציה".
את פרק הסיום בספר יעל מקדישה לאחיה – אסי דיין ז"ל, שלאורך כל חייו בא בחשבון עם אביו – משה דיין ז"ל עד ליום מותו. אסי ביקש להיקבר בנהלל, וייתכן שרק קבורתו בסמוך לאביו, מהווה סוג של סגירת מעגל בין האב לבן.

יעל דיין משלבת לספרה את העולם הפרטי שלה, יחד עם העולם הציבורי בתנועתיות של עבר והווה. היא משחזרת אירועים נעימים וגם פחות נעימים. היא משתמשת בלא מעט ציטוטים מספרים, ויצירות של סופרים ומשוררים שיש בהם אמירה.

גם שם הספר "מנגד" הוא של רחל, על משה שניצב בהר נבו. "ראה מנגד, שמה-אין בא". איזו החמצה! משה רבנו ראה את הארץ פרוסה לפניו ,אך לא דרך בה... וכך יעל דיין חשה ומעבירה את הכאב הזה לקורא.

יעל לא מהססת לספר על מה כואב לה, בישירות ובעדינות האופינית לכתיבתה. לדוגמא: היא כותבת על שלא נבחרה לשרה בממשלתו של אהוד ברק, על הדחתה מרשימתו של רון חולדאי ועוד. היא נמנעת מלנקוב בשמות באלגנטיות...אבל הרמיזה ברורה כשמש.

הספר הזה גרם לי לחשוב כמה הזקנה מכוערת! היא מבודדת את האדם מהחברה! וזה ממש לא משנה מי האדם, אם הוא היה איש ציבור או איש מבאי העם.

יעל הייתה מאוד קרובה לאביה, למרות שבספר "מנגד" היא לא התמקדה בקרבה ביניהם, אלא דווקא בכתם שילווה אותנו לאורך הרבה שנים בהיסטוריה- מלחמת יום כפורים.

מצמרר לקרוא על המעטפות עם כדורי תשעה מ"מ ששולשלו לתיבת המכתבים שלה, מכתבי איום נגדה וילדיה, כתובות נאצה על דלתה בנוסחים מזעזעים כגון: 'מוות לחלאה' ו'יעל דיין הומוסקסואלית'.

גם על ראומה ועזר ויצמן דודיה היא לא פוסחת בכתיבתה. לדוגמא: עזר ויצמן מי שהיה גם נשיא המדינה ביקש ממנה בזמנו, להוציא רישיון להחזקת נשק, ואפילו צייד אותה באקדח ברטה להגנה עצמית.

בסקירה הנוכחית על הספר "מנגד" ככל שמדובר בדמות שנויה במחלוקת, אני כואבת את כאבה כאדם אל אדם, ואין זה משנה אם אני מסכימה, או לא מסכימה לדיעותיה של יעל דיין.

בסיפור הזה יש לקט של זרדים שלוקטו לשק אחד, וכעת הגיע העת לפזר אותם על השולחן לעיני המסובים לו. יעל יודעת לכתוב, ובספרה הנוכחי היא מתפשטת לעיני הקורא על כל חוויותיה האישיות.

הקריאה בספר הזה היא כמו מסע בתוך מנהרת החיים ומשולה, לצינור שמחובר לזונדה דרך האף אל הקיבה ובטפטוף מבוקר מזריק את התרכובת לקורא.

לא משנה מי הדמות ומה הן עמדותיה, אך לי אישית קשה היה לקרוא על היחס הזועם של כל אלה שחשבו אחרת. להלן חלק מהתגובות ציטוט עמוד 201: "היא זקוקה להשתלת מוח... זקנה בלה ומכוערת... אויש מסכנה, הפרימדונה סבלה קצת כאבים... מתי ניפטר ממנה סופית? מתייייי?... אחת הנשים הצבועות והמתועבות בתולדות הפוליטיקה... נראה שכל התפקידים שלה בחיים קיבלה בזכות קשרים... ליעל היה אבא בוגדני, חברה משוגעת, אח מסומם ואג'נדה אנטי ישראלית, שלא תבלבל את המוח... ועוד ועוד." וכמה קשה לקרוא על הישראלי המכוער... המשך ציטוט: "שמעתי שחזבאללה מחפשים דוברת עברית... יאללה צאי לפנסיה, כבר לא סובלים אותך...קחי את המסתננים אליך זקנה נתעבת, תשכבי כבר עם אבותייך זקנה מאוסה."...
זהו סיפור על בדידות על לבד בלי אף אחד! בספר בראשית נכתב בפרק ב' פסוק י"ח: "לא טוב היות האדם לבדו". והאם תרזה כתבה: "הבדידות והתחושה של היותך לא רצוי הן צורות העוני הנוראות ביותר". בדידות ועוני – הן מחלות נוראיות של החברה. לא הייתי רוצה לחלות בהן ואני לא מאחלת לאף אחד ואחת לחלות בהן.
כולי תקווה שהספר "מנגד" בשפתו העשירה והמופלאה, יסיר קמעה את הלוט מדמותה של יעל דיין, ואם לאו לפחות יחזיר עטרה לישנה ויגרום להרהור נוסף על הבדידות וסוף הדרך.
מאחלת לכולנו לראות כמה שפחות נרות זיכרון בהבהוב רפה בחיינו. הרשתי לעצמי להשתמש בביטוי שיעל דיין השתמשה בספרה בקשר להוריו של בעלה – דב שיאון ז"ל. שניספו בשואה.
מומלץ בחום.
לי יניני

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על מנגד