ביקורת ספרותית על איך גורמים לאהבה להישאר מאת טום רובינס
ספר בסדר

---

שגרה מנומנמת שררה בישיבת המערכת בשלהי שנת אלפיים ושלוש. העניינים יגעים. היה חם. המיזוג המרכזי בבניין התעקש שכבר חורף ולכן כוון על חימום. במקום זה פתחו את החלונות, אבל זה הכניס פנימה רק זבובים, ושום רוח. העורך הראשי שתה את הנס החמישי לבוקר זה. ושאל בפיהוק: "טוב, אז מה הספר הבא?". דלית המזכירה לא ענתה. היא היתה שקועה בערימת דפים מודפסים. ונתנה לישיבה לנהל את עצמה

העורך הראשי לא האמין בישיבות שמנהלות את עצמן. הוא הניח את הספל על השולחן. טיפות נשפכו ונקוו ליד העיגולים החומים שיצרו ארבעת הספלים הקודמים. העורך הראשי לא האמין בתחתיות לספלים. הוא לקח את הרשימה והסתכל בה. "מה זה השם הזה? "טבע דומם עם תקר"? יעני, פנצ'ר כזה?"
עורכת המשנה היפה, האחראית על ספרות יפה, הפסיקה לרגע לשייף את הציפורן, הסתכלה ברשימה ואמרה: "נקר, בשני קמצים". היא לא ידעה לנקד, אבל הכוונה היתה מובנת גם ככה.
עורך התרגום הרגיש צורך להוסיף הסבר. "זו ציפור כזו. שמנקרת בעצים ובעמודי חשמל."
העורך הראשי לקח את הספל לעוד לגימה. אבל אז גילה שהוא ריק, הניח אותו חזרה, ורטן. "טוב, נקר. שיהיה. למה אתם כותבים בכתב יד את הרשימות האלה? אנחנו כבר במאה העשרים ואחת, למען השם. יש מעבדי תמלילים, אפשר להתקדם קדימה. אז מה מעניין כל כך בציפורים?"
עורך התרגום שנא את מצב הרוח הזה. היתה לו תחושה עזה של דז'ה-וו. כבר היינו שם. כשאישרת לתרגם. עברנו את זה. בכל זאת הוא ענה: "ספר מצחיק. אגדה פוסט-מודרניסטית משוגעת כזאת. הנקר זה כינוי לאיזה אחד פושע שאוהב לפוצץ דברים. ואז יש נסיכה כזאת, ממדינה לא קיימת, שמתאהבת בו. באמריקה זה היה להיט היסטרי."

העורך הראשי לא האמין בדז'ה-וו. "להיט היסטרי? למה לא שמעתי עליו? רגע, מתי הוא יצא? 1980? מה נזכרנו לתרגם אותו דווקא עכשיו?"
עורכת המשנה היפה סקרה בעצב את הסדק בקצה הציפורן שלה, אבל נחלצה לעמוד לצד עורך התרגום: "זה ספר אסקפיסטי כזה. פיגועים, רמדיה, ועדת אור. אנשים בורחים מאקטואליה. מחפשים סיפורים הזויים ולא מציאותיים. והוא גם פילוסופי, ופוסט מודרני, ומתחכם. אבל מצחיק. אפילו אני צחקתי."
"טוב, אם את אומרת. אני מאמין לך." אמר העורך הראשי. הוא הרים את הכרך הצהבהב מהערמה שהיתה מונחת בקרבה מסוכנת לעיגולי הקפה על השולחן. "זה הספר? ציור מוזר על הכריכה, הייתי אומר. פירמידות?".
עורכת המשנה נאנחה בעייפות. גם לה היתה תחושה של דז'ה-וו ושל מיחזור חומר. "כן, אבל הלקטור שקרא אותו אומר שהיא מכילה בתוכה את תמצית הספר. וגם מסבירה את הכותרת." עורך התרגום מצידו הנהן בהסכמה, אבל לא הוסיף מילה. הוא שונא ישיבות מערכת, החליט בליבו. העבודה הבאה שלו תהיה כזאת שאין בה ישיבות. וגם לא כוסות קפה. הוא שנא קפה.
העורך הראשי הרים שוב את ספל הקפה, גילה מחדש שהוא ריק, והניח אותו חזרה על השולחן. "טוב, אז אני רוצה את הכריכה. תבררו עם ההוצאה באנגלית על הזכויות שלה. אבל את השם חייבים לשנות. אף אחד לא יקנה ספר שקוראים לו "טבע דומם עם נקר" אפילו אם יבטיחו לו באותו ומופתים שזו אגדה פוסט-מודרנית. אני יודע מה אתה הולך להגיד." הוא הסתכל במלוכסן על עורך התרגום. "ברור שלמי שקורא את הספר יהיה ברור בסוף מה פשר השם. אבל כדי שהוא יקנה את הספר זה לא מספיק. הוא צריך שם אחר. שם מוכר."

דלית הרימה את הראש מעל חבילת הדפים שהעסיקה אותה מתחילת הישיבה. "באמריקה זה עבד."
העורך הראשי רק חיכה למילה הזאת. אמריקה, כדי להסתער: "כן, חכמה גדולה. אמריקה. מתוך מאתים מיליון אנשים יש מספיק פריירים להכל. כאן יש הרבה הוצאות ספרים, אבל אף אחד לא קורא, ורק מעט אנשים קונים ספרים. אם מישהו כבר קורא, הוא הולך לאינטרנט. לאיך קוראים לזה הטרנד החדש? נו, כן. בלוגים." עורך התרגום פיהק. הוא שנא כשהעורך הראשי נכנס לתנופת נאום. הוא היה משחק בסמרטפון שלו. אבל זו היתה שנת 2003. עוד לא המציאו סמרטפונים אז. במקום זה הוא המשיך לשרבט בדפדפת שלפניו, נתפס כהרגלו למילה אחת (הפעם זה היה "אינטרנט") וכותב אותה שוב ושוב, כשמחשבותיו נודדות אנה ואנה. העורך הראשי המשיך כאילו כלום: "סיפור אהבה אמרת? ממש רומנטי כזה? סיפור אהבה זה טוב. אז יאללה, תמצאו משהו שאומר לכולם שזה סיפור אהבה."

שתיקה השתררה ליד שולחן המערכת. מחשבותיו של עורך התרגום חזרו לבסיסן. עורכת המשנה החלה לתופף בארבע אצבעות על השולחן.
דלית הרימה את הראש מהדפים ואמרה "איך גורמים לאהבה להישאר"
"מה? מה אמרת? מאיפה הבאת את זה?" שאל מאן דהוא. אין לי כוח לספר מי.
"מהספר." דלית נפנפה בצרור הדפים המודפסים ביד שלה. "התחלתי לקרוא אותו. זה משפט מתוך הספר, וזה קשור לאהבה. אחלה ספר, אגב. קצת מטורלל, אבל מאוד רומנטי".
"מצוין, סגרנו." אמר העורך הראשי, והרגיש מאוד פרודוקטיבי. "תחליפו את השם, תקנו את הכריכה, ויאללה. הבא בתור." הוא הציץ ברשימה וקימט את אפו. "חיי פי. מה זה השם הזה?"


====
לפעמים הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר. אני יודעת שזה ביטוי שאול מאנגלית, אבל זה לא משנה לי. לפעמים יכול להיות נחמד להיות זבוב על הקיר, ולשמוע איך נקבעות החלטות שנראות לי תמוהות. אבל אני לא זבוב, על שום קיר. לכן כל מה שנותר לי הוא להמציא פרוטוקולים דימיוניים לאירועים שלא היו ולא נבראו. כל קשר בין האירועים המסופרים ובין המציאות מקרי בהחלט, ועל אחריותו של הקורא בלבד. ט.ל.ח.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על איך גורמים לאהבה להישאר