ביקורת ספרותית על תעתועי הגורל מאת תדי עמיר
ספר טוב

---

את הספר הנוכחי הקדיש מר תדי עמיר למשפחתו, שיחד עם כל יהודי גליציה נרצחו ונקברו, בבית הקברות היהודי, בקבר אחים אשר הם עצמם חפרו ב"אקציה" ב-12.10.1941 .
את ראשיתה של הנובלה אנחנו פוגשים בחיפה בשנת1981. זו השנה בה חגגה המדינה 33 שנה מיום היווסדה, וכ-35 שנה אחרי תום מלחמת העולם השנייה. גם אם העולם "שכח", אנחנו לא שכחנו על אובדן אחינו יקירנו, והמשכנו ללקק את החבורות שעדיין בעבעו בתוכנו.
באותה שנה תיאו אושפז בבית חולים רמב"ם שבחיפה, לאחר אירוע מוחי קשה מחוסר הכרה. בסמוך אליו ישבו שתי נשים: האחת צעירה בהריון מתקדם והשנייה מבוגרת. בכניסה לחדר ישב גבר צעיר שהשגיח על כל אחד שביקש להיכנס לחדרו של תיאו, שכן לחדר הזה הורשו להיכנס רק אנשים מסוימים.
רק לאחר מספר ניסיונות מצד הרופאים, לנתק את תיאו -החולה מהצינורות שעטפו את גופו, היה אפשר להרים כוסית...למה? כשתקראו את הספר תבינו...
מהפתיח המסקרן הזה, מר תדי עמיר מוביל את הקורא לשנת 1937 לפרנקפורט שבגרמניה.
הנס הולשטיין בעל חנות לצילום, נישא לרבקה בת לוין- יהודייה\ שמכורח הנסיבות שונה שמה לרבאקה. להנס ולרבקה נולד בנם בכורם – תיאו.
גרמניה באותה עת היתה לפני נקודת הרתיחה: גזירות, שמות של רחובות שנקראו על שם יהודים שונו, האנשלוס, הקימו את מחנה הריכוז מאוטהאוזן, ליל הבדולח, שרפו בתי עסק בבעלות יהודים ובתי כנסת, פוגרומים התרחשו בכל רחבי גרמניה נגד היהודים, והזרעים של מלחמת העולם השנייה והשואה החלו לנבוט...
הפחד התחיל לזחול גם לליבה של רבקה היהודייה שנישאה להנס הנוצרי. הוריה של רבקה עזבו את גרמניה ונסו לארצות הברית. רבקה לא הצטרפה אליהם עקב אהבתה להנס. השור הגרמני לא התחשב ברגשות, ועל רבקה לא פסח. באחד הימים כאשר רבקה פנתה לדירתם לחפש ניירת, בעזרתה של "מלשינה", היא נרצחת לנגד עיניו של בנה ובעלה, שהמתינו לה במכונית מחוץ לדירה.
כל מה שלא הבין תיאו בן השש ציטוט עמוד 41: "באותו רגע פרץ תיאו בבכי גדול. הנס רכן אליו, חיבק אותו בחוזקה, ושמע את הילד ממלמל: אבל איך לא שמרת על אמא? איך לא דאגת שלא יהרגו אותה ככה ברחוב? אף אחד לא עזר לה כשירו בה, אפילו אתה לא."
תיאו-יתום מאם גדל אצל הסבתא והסבא מצד אביו, על פי תורתו של ישו, למרות היותו יהודי כבן לאם יהודייה.
לאחר התלבטויות לא מעטות, בספטמבר 1950 תיאו והנס הנרגשים, נטולי אהבת אם ואישה, עולים על מטוס מפרנקפורט למדינת ישראל לפגוש את המשפחה של רבקה, שעלתה לפני מלחמת העולם השנייה ארצה.
תיאו מפלס את דרכו בארץ, כשהדודה צילה דואגת לכל מחסורו, ונושפת לעורפו על כל צעדיו. הוא מתחבב על חבריו ובעיקר הבנות, לומד, מתגייס, ובתוקף תפקידו, גם יוצא לפעילויות סודיות בשרות המדינה, שביניהם גם פעולות נקמה בנאצים ומשתפי פעולה, שהסתתרו במקומות שונים ברחבי העולם.
לאחר מספר פרשיות רומנטיות, תיאו נישא לאינגה הגרמניה, שהתגיירה ושינתה את שמה לנעמי. גם אחרי נישואיו לאינגה-נעמי, תיאו ויתר, לא שכח ונותר נאמן לבקשתו של אביו לנקום את מותה אימו.
הספר כתוב בשפה פשוטה בגובה העיניים, משולב בפרקים קצרים כשהפרק הראשון והאחרון בספר סוגרים מעגל.
גם אני כמו כל הבנות, התאהבתי בתיאו שמתואר בספר כגבר נאה. אהבתי בעיקר את אומץ ליבו, נאמנותו למשפחה, חריצותו, והדבקות במטרה.
יש לי הרגשה שמר תדי עמיר בחר את השם "נעמי" לאינגה לא לחינם. כידוע לכולנו גם נעמי המקראית עזבה את מולדתה, כמו שאינגה עזבה את גרמניה. כשנעמי מאבדת את בניה היא שבה למולדתה, אך רות המואבייה מתעקשת לדבוק בחמותה ואומרת "עמך עמי ואלוהיך אלוהי"... כך גם אינגה-נעמי הפנתה עורף לעברה...
אהבתי את התמונה שנבחרה לכריכה: שלג חורפי, אישה עטופה במעיל מתהלכת, כשגבה מופנה אלינו ופניה מופנות קדימה- אל העתיד- זו אישה שהותירה את העבר אי שם... האם זו אינגה-נעמי?
בכתיבה של תדי עמיר יש ריח של "פעם" שמתמרנת את הקורא לתמונות מהעבר. אני מדמה את כתיבתו של תדי כספר שדפיו קיבלו גוון צהוב, אך בין דפיו יש ריח ישן וטוב.
ספר מרתק, כואב, מרגש עם הרבה חמלה שנגמע במהירות.
אני מסיימת במשפט של שמואל יוסף עגנון ז"ל מתוך הסיפור "תהילה":
אלא כל אדם נועד לו להכיר את מי שיכיר ובאיזה זמן יכיר אותו ובאיזה סיבה יכיר אותו.
ממליצה בחום
לי יניני

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על תעתועי הגורל