הספר הזה הגיע אלי בתור מחווה. בחודשים האחרונים, בעקבות הספר "עולם הסימפוניה" שמצאתי בספריית רחוב, אני מאזינה בצורה מסודרת ליצירות ידועות של מוזיקה קלאסית. התחלתי עם בך ועם הנדל, וכעת אני לקראת סיום היצירות של היידן. זו משימה לא פשוטה משום שהיידן כתב בחייו 105 סימפוניות לתזמורת ובנוסף עוד כהנה וכהנה יצירות שונות אחרות לכלי נגינה שונים. אז כמחווה לפרוייקט שלי הביא לי בן זוגי מהספרייה ספר שעוסק במוזיקה קלאסית. קראתי אותו השבת ועכשיו באתי לכתוב עליו סקירה באתר וגיליתי שכבר דירגתי אותו בכוכב אחד. אין ספק שהוא עשה עלי רושם כביר בקריאה הראשונה שלו, עד כדי כך שאפילו לא זכרתי את העלילה או חלק ממנה תוך כדי קריאה. כזה רושם כביר, שקיטלגתי את הספר תחת רשימה בשם "המשעממים". המחווה עדיין יפה מאוד, על אף שהספר לא ממש.

בלי להיכנס לפירוט מיותר של העלילה, מספיק אם אומר שיש כאן שילוב בנוסח צופן דה וינצ'י בין מספר דברים שאינם קשורים זה לזה: סיפור מתח, מוזיקה קלאסית, היסטוריה של האמנות, תיאוריה של המוזיקה, שיטות הצפנה, גופים מיסתוריים כמו הבונים החופשיים ואילומינטי. הקורבן בספר הזה הוא בטהובן, שאנחנו יודעים שיצר תשע סימפוניות, חלקן כבר בהיותו חירש. כמו כן ידוע שלא היה נשוי, ושהיו לו מספר רומנים, כולל אחד עם אישה שנודעה רק בכינוי ולא ידוע מה זהותה. על הרקע הזה נתפרה עלילת מתח מופרכת למדי שבה אם להודות על האמת הרעים קצת יותר שלומיאלים מהטובים, ולכן הטובים מנצחים, מה שלא באמת עוזר להם והפרטיטורה של הסימפוניה העשירית של בטהובן, אם קיימת, לא נודעה לעולם, אבל תשע הראשונות בהחלט מספקות הנאה צרופה.

אפשר לוותר. פעמיים.

הנושא - הסימפוניה העשירית של בטהובן, עליה מפנטזים כל חובבי המוזיקה הקלאסית, שלהב את דימיוני.
הספר משעמם. מזכיר קצת את דן בראון, בספרו "צופן דה וינצ'י".
רק מה? הספר משעמם. משעמם. משעמם.
אגב, גם ספרו של דן בראון לעיל לא משהו.
העלילה שטחית. הסופר מצטט פרשנויות מוזיקאליות ליצירותיו של בטהובן בנסיון להחיות את הספר, אך ללא הצלחה.
הסיום צפוי, לא מפתיע, לפי הנוהג המקובל בספרי מתח בינוניים שהכי לא צפוי יהיה הרוצח.
לסיכום - חבל על הזמן.

אני לא מבין גדול במוזיקה,אפשר לומר אפילו הדיוט,אבל עדיין הספר הזה גרם לי לנוע באי נוחות.המחבר מציף את הקורא בהמון מושגים מעולם המוזיקה - שגורמים להדיוט כמוני להרגיש אדיוט.

טוב היה עושה הסופר לו השמיט את הררי הפרטים שלא תורמים מאומה לספר.וכמאמר הפתגם הידוע מרוב עצים לא ניתן לראות את היער.

מנחצח בקונצרט מוזמן נרצח ,גורמים מעולם המןסיקה נוטים לחשוב שבידי המנצח היתה הסימפוניה העשירית של בהטהובן (ידוע רק על 9 כיום).

ספר מצוין, כתוב בצורה זורמת וסוחפת.
לא הצלחתי להפסיק לקרוא ובזכותו למדתי רבות על נושא המוזיקה של בטהובן, על חייו של בטהובן ועל בטהובן כמלחין וגם על מוזיקה בכללי.
מומלץ לכל חובבי הג'אנר :)
מזכיר קצת בסגנון את דן בראון ודומיו.