ביקורת ספרותית על הלילה הנצחי - מהודרה מחודשת מאת אליסטר מקלין
ספר בסדר

---

נוסטלגיה היא מתעתעת, זה מעין געגוע טוב אבל שלא כדאי ממש לחזור אליו.
אליסטר מקליין הוא נוסטלגיה, כל ספר שהנחתי ידי עליו שהייתי נער היה חגיגה, כי הוא היה משהו אחר – תככים, מצולות, שלג, רצח, ריגול, תחנות מחקר, מלחמת עולם... כאשר לנו לא היה הרבה מזה (טוב אולי חוץ ממלחמה שפה לא חסר).
הוא היה מותח, ומפתיע, ומעצב דעה על רע וטוב.

אבל כמו - (אל תכעסו) – נס קפה עלית, זיפ, הקומדי-סטור, מקגיוור, צוות לעניין, וכו'... שאתה מסתכל (או טועם) את זה עכשיו, זה ממש לא זה, אתה גם תוהה איך לעזאזל סבלת את זה – שום דבר מהרגשות הישנים לא חוזר.

נוסטלגיה כן – קלאסיקה כנראה שלא.

יש ספרים של מקליין שטובים עד היום (כמו הסיירת יוליסס), אבל ה"לילה הנצחי" לא שרד את השנים מאז צאתו.
לא מפריעה לי טכנולוגיה ישנה, או הדמויות השטוחות להפליא – הרי שאת זו'ל ורן, או ג'ק לונדון אני אבלע בהנאה שוב ושוב (זאת קלאסיקה!!!) – פשוט הסיפור פשוט מדי, צפוי מדי, לא מרגש – ותאמינו לי לא רק בגלל הציפייה שלי לשחזר את הכיף (שהרי שוב ... ג'ק לונדון!!!)

ה"לילה הנצחי" הוא ספר חביב לא יותר, בסגנון הבוא נשים עשרה אנשים בחדר ונגלה מי מהם הרוצח, רק שפה החדר נמצא בגרינלנד, כמה אלפי מטרים מעל פני הים ועשרות מעלות מתחת לאפס.
קריאה לא מזיקה של שעתיים שלוש – טוב לטיסות קצרות, או שרוצים להתנתק מהחדשות והחום עם קצת יותר קרירות.

פרט מעניין לציין הוא שסקסיסטיות, ודעות קדומות מפוזרות בהרבה מספריו והיום זה בולט יותר וצורם מאוד – הינה מצאתי משפט "מעניין" : "השני היה גבר מזדקן, צנום, פניו חרושות קמטים ואי אפשר היה לטעות במראהו היהודי". (נו... אז גם גזענות יש בשפע).

ובכול זאת מוריד את הכובע למקליין, המרצה לאנגלית הסקוטי שכתב כל כך הרבה ספרים, שמלאו את דמיוני בכל כך הרבה טוב לפני שנים רבות ...
נוסטלגיה – לא קלאסיקה

» ביקורות נוספות של ניר
» ביקורות נוספות על הלילה הנצחי - מהודרה מחודשת