ביקורת ספרותית על מצפון ומים מאת מרדכי (מוֹטה) גוּר
ספר טוב

---

בספרו "מצפון ומים" (הוצאת מערכות, 1998) תיאר הרמטכ"ל לשעבר, מרדכי (מוטה) גור, את כהונתו כאלוף פיקוד צפון (1972-1969, ושוב ב־1974, לאחר המלחמה ובטרם מונה לרמטכ"ל) וכנספח צה"ל בארצות הברית במלחמת יום הכיפורים. תחילה ביקשו למנות את גור, ששימש כמפקד אוגדה בסיני בראשית מלחמת ההתשה, לתפקיד ראש המטה של אלוף אריאל שרון, במחלקת הדרכה. גור ציין שהדבר הפתיע אותו כי בינו לבין שרון "שררו יחסים מיוחדים מאז מלחמת סיני" (עמ׳ 11). יחסים מיוחדים זו לשון המעטה של ממש. גור, שפיקד על גדוד הנח"ל המוצנח בקרב המיתלה, מתח ביקורת קטלנית על התנהלות מח"ט הצנחנים, שרון, בקרב. מאז השניים לא שיקמו את יחסיהם. לבסוף החליט הררמטכ"ל, חיים בר־לב, למנותו לאלוף פיקוד הצפון. בניגוד ליחסיו עם שרון, יחסיו של גור עם הרמטכ"ל, היו טובים מאוד. הם הכירו "במלחמת העצמאות בנגב המנותק, כאשר בר־לב (שכונה "כידוני") היה מג"ד 8 פלמ"ח ואני הייתי מפקד ג׳יפ בגדוד הפשיטה הממונע 9 – גם הוא בחטיבת הנגב פלמ"ח. בהמשך המלחמה קיבל בר־לב את הפיקוד על הגדוד שלנו, ובמבצע ׳חורב׳ נסענו יחד בג׳יפים בראש הכוחות המתקדמים" (עמ׳ 171). גור סיפר כי "כבר בתחילת הדרך נוכחתי, כי יש בינינו תמימות דעים לגבי מרבית נושאי הביטחון והשימוש בכוח. הוא האמין, כי המלחמות לא יפתרו את בעיותינו, ולא שש להשתמש בכוח כפתרון לכל דבר" (עמ׳ 171). זהו לקח שמוטב ויוסיף ויעמוד לנגד ענינו.

אמנם גור שירת כמ"מ בפלמ"ח ומ"פ בנח"ל, אולם התפקיד שעיצב אותו היה תפקיד המ"פ בגדוד 890 שעליו פיקד אריק שרון. לדבריו, "בשנים 1956-1953 הוטלו מרבית פעולות הגמול על הצנחנים. לכן נטשתי את לימודי באוניברסיטה והתנדבתי ליחידה זו. לא לכל פעולות הגמול הסכמתי, אולם טענתי, שאם הממשלה קיבלה החלטה כלשהי – חובתי להיות בין העושים" (עמ׳ 59). בהמשך שימש כמג"ד צנחנים, מח"ט גולני ומח"ט צנחנים מילואים 55. בתפקיד זה פיקד על החטיבה בקרבות לשחרור ירושלים העתיקה במלחמת ששת הימים. אמנם גור לא עשה תקופת שירות ממושכת בפיקוד על כוחות שריון, אך הוא האמין "כי לוחם, אשר גדל על בסיס לחימת חי"ר וצנחנים, מסוגל להפיק מן השריון יותר מאחרים, על־ידי שימוש במגוון רב יותר של טקטיקות" (עמ׳ 61).

עם כניסתו לתפקידו הבין גור עד מהרה כי "קיים הבדל בסיסי בין תפקידי האחרון בתעלת סואץ לבין התפקיד בגבולות הצפון. במלחמת ההתשה עם המצרים התמודדו צבאותיהן של שתי מדינות, והשיקולים בעת קבלת ההחלטות היו צבאיים בלבד. לעומת זאת, כל החלטה בצפון היתה קשורה בחייהם של אלפי אזרחים – בעבודתם, בלימודיהם, במנוחתם ובחיי התרבות שלהם. העובדה, שזהו ביתם של התושבים השפיעה מאוד לא רק על כל מעשה, או מחדל שלנו בשטח, אלא גם על עוצמת הפעולות" (עמ׳ 13). סוגיה זו, שגם אלופי פיקוד צפון אחרים תיארו אותה (ובהם גבי אשכנזי בשעתו) נותרה בליבת אתגר הפעלת הכוח של הפיקוד, אבל ניתן לראות כיצד היא הפכה לכזו גם בפיקוד הדרום במתח שבין הצורך לפעול כנגד חמאס ברצועת עזה לבין הצורך לשמר מרקם חיים שגרתי ותקין ביישובי העוטף. מורכבות נוספות היא במידיות האיום על יישובי הגבול, כפי שהומחש ב־7 באוקטובר 2023.

גור נדרש להתמודד בכהונתו כאלוף הפיקוד עם מתיחות ביטחונית בשלוש גזרות – הלבנונית, הסורית והירדנית, בהן התמודד צה"ל הן עם צבאות סדירים והן עם ארגוני המחבלים. לפיקוד, בשעתו היו שלושה כוחות תחת פיקודו שאליהן בחר לייחד התייחסות בספר. חטיבת השריון ברק (188), גדוד הסיור הפיקודי אגוז וחטיבת גולני. גור כתב כי בתקופת פיקודו "בפיקוד הצפון נשאה גולני בעיקר העול של הפעילות בשטח האויב" (עמ׳ 56). לדבריו, "רוב הפשיטות על בסיסי מחבלים וצבא בוצעו על־ידי לוחמי גולני במבצעי לילה מהירים וקטלניים – מבקעת הירדן, בית שאן ועמק הירדן, דרך רמת־הגולן עד למרומי הר החרמון ומערבה לאורך רכסי ההרים והגבעות של לבנון" (עמ׳ 56). כאלוף פיקוד, החטיבה קיבלה אותו תחילה בחשדנות. "מכיוון שהייתי צנחן הם חששו שאעדיף להטיל את משימות הקרב על הצנחנים ולא עליהם. אולם הקשר שלי עם גולני היה עמוק. לעולם אכיר תודה לרמטכ"ל צבי צור, שמינה אותי ב־1961 למפקד חטיבת גולני, בניגוד מוחלט לרצוני. ככל צנחן, שאפתי לפקד על חטיבת צנחנים סדירה. שימשתי בה כמפקד פלוגה, מפקד גדוד וסמח"ט, וראיתי כהמשך טבעי את קבלת תפקיד המח"ט" (עמ׳ 56). אמנם, סיפר, "במלחמת סיני לחמה חטיבת גולני היטב בצומת רפיח, אך לגבי השאר השם זר ורחוק. מדברי הרמטכ״ל הבנתי, שהיה רוצה להנחיל לגולני מרוח הצנחנים, אם כי מאז עלתה המקצועיות של החטיבה והתחזקה בה רוח הלחימה" (עמ׳ 57).

למעשה, גור היה המח"ט שהעלה את גולני על דרך המלך להפיכתה לחטיבה מובילה בצבא. האירוע המכונן היה מבצע "סנונית". לדבריו, "בפשיטה שלנו על נוקייב – מוצב פלוגתי מבוצר וממוגן – הצלחנו להשלים את כל המשימות מול התנגדות עזה וירי ארטילרי במשך כל הלילה. זאת אף שקיבלנו התרעה קצרה של שש שעות בלבד. ביום ו׳ 17/16 במרס 1962 בשעה 12:30 נשאלתי בלשכת האלוף אם נוכל לבצע את הפשיטה, ובשעה 18:00 יצאנו לדרך כשאני לבוש עדיין בגדי חורף סוג א׳ המשימה בוצעה עד תום, והלוחמים, ממפקדי הכוחות ועד החיילים, פעלו במקצועיות, בתושייה, במסירות ובהקרבה" (עמ׳ 58). העובדה שהפשיטה הוטלה על גולני ולא על הצנחנים היתה אות לאמון בה. גור האמין פחות בטיפוח סיירות ויחידות עילית כקטר העיקרי לביצוע פעולות כנגד האויב. "ניסיוני כמפקד מחלקת מתנדבים במלחמת העצמאות וכמ"פ ד׳ בגדוד 890 הוכיח לי כי גם מקבוצת אנשים, שנתוני הפתיחה שלהם אינם גבוהים, ניתן לגבש גוף לוחם מעולה. חזרתי ונוכחתי בכך כאשר הוטל עלי הפיקוד על גדוד נח"ל מוצנח. תוך שבועות ספורים נכנסנו לפעולות קרב. את ההוכחה החותכת ביותר קיבלתי בעת הפיקוד על חטיבת גולני. לא נותר לי ספק, כי כושרה של יחידה מותנה ברמת הדרישה המוצבת בפניה ובחוסר פשרנות לגביה. טוב שיש יחידות עילית, הקובעות אמות מידה גבוהות, אך אין זה אומר שרק הן יכולות וצריכות לעמוד במשימות קרב" (עמ׳ 59).

ביוני 1970 חלה הסלמה משמעותית בגבול הסורי. הוחלט כי לאחר תקיפה אווירית קשה יבצעו כוחות הפיקוד פשיטה על קו המוצבים הסורי, מבצע "קיתון 10". המשימה הוטלה על צוות הקרב החטיבתי (צק"ח) 188, בפיקוד אל"ם משה בר־כוכבא (בריל). "רצינו שהסורים יחושו בעליל, כי כוחנו גדול משלהם וכי נפעיל אותו בעת הצורך. בחודשים פברואר-יוני תקפו מטוסי חיל־האוויר שלנו את הסורים, אך מעולם לא תקפו מחנות קבע מסודרים, אלו יחידות שדה פרוסות. בתגובה על תוקפנותם באש ארטילרית ובחדירות מחבלים הפעלנו כוחות צנחנים מוטסים בהליקופטר, כדי לפגוע במחנות בעומק סוריה, אפילו צפונית לדמשק. אולם היקפו של הפעולות האלה היה מוגבל. הצנחנים יכלו לשאת איתם ציוד ונשק בכמות קטנה. בכל אחד מן המבצעים הללו הנחילו הצנחנים על מטרותיהם עשרות פצצות מרגמה על אף שהירי היה תכליתי ומדויק, הנזק שנגרם לסורים לא חייבם למחשבה ולהערכה מחודשים לכן חשוב היה להנחית עליהם מכה קשה, והוחלט להפציץ מן האוויר מחנות צבא סמוכים לדמשק ולכבוש כמה מוצבי גבול" (עמ׳ 100). בפשיטה שביצעו כוחות הפיקוד, כתב, "הטנקיסטים איתרו תוך כדי תנועה בונקרים , טנקים וחיילי חי"ר, פתחו עליהם באש והסתערו. הכוח של טקס נכנס למוצב "ארבעת הבתים", תפס עשרים ושלושה שבויים והכין את המבנים המבוצרים לפיצוץ. בלי להמתין עבר אותם המג"ד עם הטנקים שלו מזרחה, והכוח התייצב בשטח הפתוח לחסימה מול טנקים סוריים, שהיה צפוי כי יחושו לעזרת המוצב. בתוך כך הם פגעו במצדיות ובשלושה טנקים, ומייד החלה לנחות עליהם אש ארטילרית סורית. ברגע שנפרץ המעבר, והכוח הקדמי תפס עמדות ירי, נכנס חפ״ק המח״ט לשטח, כדי לפקד מקרוב על התנועה והירי" (עמ׳ 104).

אירוע בולט אחר, משלל הפשיטות שיזם הפיקוד בירדן, סוריה ולבנון, היתה הפשיטה על מפקדת המחבלים בכפר אל־חיאם שבלבנון, ב־31 בינואר 1971. המשימה הוטלה על סיירת אגוז, עליה פיקד סא"ל אורי שמחוני, יוצא צנחנים ותיק פעולות הגמול. הפשיטה, שעליה שלט מפקד החטיבה המרחבית, אל"ם בני ענבר, מחמ"ל החטיבה, היתה פשיטה לילית. "התנועה אל היעד בליל המבצע עברה כמתוכנן. בשעה 23:52 התמקם כוח הרתק והחיפוי בעמדותיו, והגוף העיקרי המשיך להתקדם בזחילה ובהליכה על ארבע עד לטווח של 40 מ׳ ממרכז הגיוס. בתצפית שיטתית איתר מפקד הגדוד שומר מזוין בסככה סמוכה. אחרי המתנה של ארבעים וחמש דקות להסתלקותו של השומר, החליט שמחוני לפעול. לוחמי החוליה פתחו בירי מרוכז על הבית והשומר, ופרצו קדימה אל הבית. צרור ארוך מכיוון הבית פגע בחוליה המסתערת, ואליו הצטרף ירי מבית סמוך. שני לוחמים נפגעו ונשארו מוטלים ברחבה המוארת של הבית. כוח הרתק השיב אש אל "בית הקומוניסט". מפקד הגדוד הזעיק את הרופא אל הפצועים. כוח הרתק המשיך לרפות על הרופא והפצועים. סג"ם דב אדר נפטר מייד, וחברו סג"ם ריין נישא לאחור אל מחסה. לאחר שפונו, פוצץ כמתוכנן הבניין של מרכז הגיוס על המחבלים שבתוכו. בשעה 2:33 זימן המג"ד את ההליקופטר, ועשר דקות לאחר מכן הנחית אותו. הטייס נחת למרות הסכנה למוטת הלהבים, אך בידיעה, שמצבו של הפצוע קשה. בשעה שהפצוע הועלה להליקופטר נורו לעברו צרורות מקלע כבד ממבצר אל־חיאם, מלווים בהפצצות תאורה של מרגמות. המח״ט הפעיל מרגמות 160 מ"מ לשיתוק מקורות הירי. בשעה 5:25 חזר הכוח הפושר ברגל אל שטחנו" (עמ׳ 149).

גור, שכתב שורה של ספרים, תיאר יפה יפה את פעולות צה"ל בקו העימות ואת מכלול השיקולים והדעות, שעיצבו את העשייה. ספר מעניין ומאיר עיניים. לדידי מרתק במיוחד היה החלק הראשון שתיאר את כהונתו הראשונה כאלוף פיקוד הצפון, אולם גם תיאוריו את עבודתו מול הממשל האמריקני במלחמה ב־1973 היו כאלו וכך גם תיאור חזרתו לצה"ל לאחר המלחמה כאלוף פיקוד צפון. מנגד, ניכר שגור הפנים את הכלל שניסח צ׳רצ׳יל בשעתו, לפיו ההיסטוריה תזכור אותו בחיוב כי הוא מתכוון לכתוב אותה.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על מצפון ומים