ביקורת ספרותית על Harry Potter and the Deathly Hallows - Book 7 מאת J.K. Rowling
ספר מעולה

---

'הארי פוטר ואוצרות המוות' הוא ספר של פרידות. פרידות מהגיבורים והדמויות האהובות, פרידה מהעלילה והעולם הפנטסטי, פרידה מהילדה שמסתתרת מאחורי ג'יי 'יי רולינג וכן, פרידה גם מהכינוי שליווה אותי במשך שנה שלמה ואפילו יותר.
פרידה מהכל. פרידה מכל מה שהספקנו להכיר עד לרגע זה.
לספר הזה יש הרבה עוצמה. הספר הזה הוא הסוף. הרגע שבו רולינג עונה על כל השאלות ורוצחת, ללא כל רחמים, את אדון האופל. ובגלל שהוא האחרון בסדרה, הקוראים כנראה יזכרו אותו הכי הרבה. מן כתם כזה שאי אפשר להוריד, אבל במובן הטוב של המילה.

רצוי לדעת שהסוף הוא הפי אנד. לא הפי אנד שלם, חלקי אפילו, אך עדיין הפי אנד. {"הצלקת לא כאבה להארי כבר תשע עשרה שנה. הכל היה טוב"}
מצד אחד, אהבתי את זה. זה השאיר ניחוח טוב ואווירה חיובית. לא אכחיש שבקריאה ראשונה של הספר, כשקראתי את המילים האחרונות בסוף, אמרתי "ברוף שפטרנו".
"ברוך שפטרנו" מהלורד וולדמורט, "ברוך שפטרנו" מאוכלי המוות, "ברוך שפטרנו מהארי רון והרמיוני, ו"ברוך שפטרנו" מהכל בעצם. כל מה שקשור להארי פוטר.
אבל הי, אני לא פרופסור טרלוני! אין בכוחי לחזות את העתיד! באותם זמנים אהבתי הפי אנד, אהבתי בכלל סופים ואהבתי שהטוב מנצח את הרע ולא היה אכפת לי באותם זמנים שזה נגמר. כי לפחות הארי פוטר חי והכל טוב וולדמורט מת ו... אושר גדול, באמת.
ילדות. זה מה שזה.

כעבור כמה זמן, לא לפני הרבה זמן האמת, משמעות המשפט נזרקה אליי כמו פצצה ונורה אדומה היבהבה בראשי: לא יהיה עוד ספר בסדרה! מה עושים? איך ממשיכים את זה? למה זה נגמר?
אפילו קצת חששתי למצבה הכלכלי של רולינג. אמנם היא עשירה (ובצדק) אך אין לדעת מה יקרה בעוד יום, יומיים או אפילו שלושה. הכל יכול לקרות.
הכל מהכל.
שאלתי את עצמי: 'ממה היא תתפרנס?' 'ממה היא תחיה?' 'ממה היא תתקיים?'
{דרך אגב, לבעיה הזו נמצאה פתרון זמני. בשנה שעברה היא הוציאה לאור את ספרה החדש שנקרא 'כיסא פנוי'. לדעתי זהו ספר טוב מאוד ואני ממליץ עליו בחום אבל אין בכלל מקום להשוואה בינו לבין הארי פוטר האדיר}
והנה אנו חוזרים שוב לבלתי נמנע. מי ימשיך את הסדרה? מי יציל את מיליוני המעריצים השרופים? מי?

מאחר שאף אחד לא בחר להמשיך בכתיבת הסדרה, הבנתי שאין מנוס: המישהו הזה חייב להיות אני. מבלי היסוס התחלתי לחשוב בראש על רעיונות לעלילה החדשה ולבסוף מצאתי: הספר הבא יתאר את חייו של הארי פוטר כשהוא בן ארבעים ומשהו עם אישה וילדים והרבה מאוד כתבים מ'הנביא היומי' שנואשים לזכות בריאיון איתו ששם הוא יספר על עברו ועל הקרב המפורסם שלו עם וולדמורט הקוסם הרשע והאכזרי מכולם שהובס. בנוסף לכל צרות הכתבים, מערכת החינוך בהוגוורטס הפכה להיות הזויה ביותר. כנראה שבגלל שאדון האופל כבר לא נמצא בין החיים ושאין כל איום מצד אוכלי המוות, ממשלת הקסמים חשה הקלה רבה וכתוצאה מכך חושפת את התלמידים לצרה אחת חדשה. בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות הפך להיות לזירת משחקי הרעב! כן, כן, אין וולדמורט אבל יש משחקי רעב! הארי פוטר נדהם מהשינוי, עוזב את אשתו, לוקח כמה שערות ממנהל המשחקים, מכין שיקוי פולימיצי והופך למנהל משחקי הרעב של הוגגורטס. אף אחד לא יודע שזה בעצם הארי פוטר ובמשך שנת הלימודים הוא מנסה לגרום להכחדת המשחקים ובו בזמן לגרום לאנשים שמסביבו לתת בו אימון. משימה לא קלה, אך רואים שהארי מתמודד איתה בגבורה. ואם זה לא מספיק, אז הבן שלו, אלבוס ססורוס, הציל מישהו שנבחר לשחק ובחר לשחק במקומו!
מדהים.

לפני שתכננתי להתחיל בכתיבה, הרגשתי צורך עז כל כך שאיני יכול להסביר, להתייעץ עם משפחתי בנוגע לעניין.
אחותי (שכמוני, גם היא מעריצה של הארי פוטר) התפחלצה לגמרי: "השתגעת?! אי אפשר להמשיך את הארי פוטר! פשוט אי אפשר! סוף הספר סגור ולא משנה איזה רעיונות פתטיים והזויים על משחקי רעב יהיו לך, זה סתם יהרוס את הכל אם תמשיך. את מי זה מעניין בכלל איך הארי ואשתו עשו את ילדיהם? את מי זה מעניין בכלל שדאדלי גילה באיחור רב שהוא קוסם ושהוא תלש בטעות בכוח המחשבה בלבד את השפם של ורנון והפך את פטוניה לחתולה שזללה לארוחת הערב את כל העברושים של דרך פריווט? את מי זה מעניין בכלל שהיחס למוגלגים מצד הקוסמים טהורי הדם השתפר בהרבה מאז הפעם הקודמת? אה?! כל העניין זה הסיפור עם הילד ההוא שקוראים לו הארי פוטר ושיש לו משקפיים עגולות, צלקת ברק מתחת לפוני, זה שהוריו נרצחו על ידי לורד אכזר ושגודל אצל הדרסלים באכזריות ובצפיפות ואז גילה שהוא קוסם ושעבר הרפתקאות נהדרות שאף אחד אחר עדיין לא חלם עליהם..." ואז אחותי פרצה בבכי ובהתרגשות ואז הוסיפה תוך כדי בכי תמרורים נוסף: "סליחה... סליחה, אני באמת מצטערת אם אם ה...תעצבנתי עליך. פשוט... פ-פשוט הארי פוטר הוא ספר כל כך... וואו. ואי אפשר... פשוט אי אפשר לה- להמשיך את זה ולא- לא משנה בכלל כ-כמה אתה מוכשר. אתה מבין... אתה מבין אותי?"
ניגבתי לה את הדמעות בעניים. 'כן' אמרתי לה. 'אני מבין'

ובאמת הבנתי אותה. באמת הבנתי שאם דבר נוצר ככה וככה, אז סימן שיש לזה משמעות. אם קערה היא עגולה אז ככה היא צריכה להיות, אם בניין הוא גבוה אז ככה הוא יהיה לתועלת רבה יותר מבניין נמוך, ככל שהעץ ירוק יותר כך הוא גם מריח טוב יותר וכן הלאה...
מה שאני בעצם מנסה לומר זה שאם אוהבים משהו ורוצים לייצר ממנו עוד ועוד, אז למה שבמקום זה לא נהנה מאותו הדבר כמה שיותר פעמים?

"הסדרה הזו תישאר לא לעשורים הבאים כי אם למאות הבאות"
סטיבן קינג

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על Harry Potter and the Deathly Hallows - Book 7