שתי סינדרלותעינת ויצמן2בתור אימא מודעת מגדרית, אני אוהבת להקריא לבנים שלי ספרים שמעצימים בנים ובנות באופן שווה. בחרתי בספר הזה שהופיע ברשימת ספרים שווים מגדרית וקצת התאכזבתי; לא מרעיון אן מהמסר - שהם נפלאים, אלא מהשפה הדלה, הכתיבה הצינית המוגזמת שהופכת את שתי הבנות לילדות בעלות סטריאוטיפים נשיים באופן מופרז. טל ונעמה שתי חברות, מתחפשות לסינדרלות. לובשות שמלה ורודה, שמלה סגולה, מאוד לוחצות ולא נוחות כך שהן בקושי יכולות לנוע בהן. אבל לא אכפת להן כי הן סינדרלות אמיתיות. הן יוצאות לגינה ומגלות שקשה לשחק עם נעלי עקב, שמלות מהודרות וכתר. אבל כשילד אחד נקלע לצרה ולא מצליח לצאת מבריכת הנוי שבגן השעשועים, בזמן כשכל הילדות והילדים עסוקים בשאילת שאלות מבלי לעשות דבר, הן מצילות אותו. אחד הילדים אומר שסינדרלות לא מצילות, רק סופרמן מציל. בתגובה הן מצילות את הילד באמתעות כתר ושרביט.
ספר האשליותפול אוסטר6את פול אוסטר הכרתי דרך ספרו 'מר ורטיגו' הגאוני. אחריו לא קראתי ספרים נוספים שלו, ואת הספר הזה קיבלתי מתנה דרך אפליקציה בנייד, הוא היה בין כמה ספרים חינמיים. הכתיבה של אוסטר היא זו שסחפה אותי להמשיך לקרוא למרות שקטעים רבים שיעממו אותי. הספר מתחיל טוב ובהמשך הוא פשוט משמים. אני מניחה שאוהבי הקולנוע יתחברו לספר. פרופסור לספרות שאיבד את אשתו וילדיו בתאונת מטוס מאבד גם את שמחת חייו ואת הרצון לחיות. סרט אילם קומי שראה במקרה מצליח להצחיק אותו לרגע, והוא מתחיל לחקור ולכתוב ספר על אודות יוצר הסרט, הקטור מאן. לאחר פרסום הספר, הוא מקבל מכתב ובו המידע הבלתי סביר שהקומיקאי הקטור מאן, שאיש לא ראה אותו מאז נעלם לפתע בשנת 1929, בחיים ורוצה לפגוש אותו. בעודו מתלבט איך ואם בכלל להתייחס למכתב, מגיעה אל ביתו אישה ומנסה לשכנע אותו לטוס לפגוש את הקטור מאן הגוסס. "אבל מרי לא התכוונה להניח לי בקלות שכזאת. היא נכנסה לחדר, התכופפה להרים מעיל והשליכה אותו בכעס על המיטה. ואז הרימה עוד מעיל וזרה גם אותו על המיטה. היא המשיכה לאסוף מעילים, ובכל פעם שהטיחה מעיל על המיטה, עצרה את שטף דיבורה באמצע המשפט. המעילים שימשו כסימני פיסוק - מקפים פתאומיים, סוגריים חפוזים, סימני קריאה אלימים - וכל אחד מאלה קצב מילותיה בגרזן."
ליובל יש שתי אמהות לסביות גאותדורון בראונשטיין6אין הרבה יוצרים אמיצים כמו דורון בראונשטיין שכותבים על נושאים שהם טאבו בחברה שלנו: הוא יצא מהארון, ההיא אם יחידנית, ההוא דו, יש לה אבא ערבי... 31 סיפורים מהעולם האמתי, על נושאים שכמעט ולא מדברים עליהם בבית, או בבית הספר או בגן הילדים. תת הכותרת של הספר (ועוד סיפורי ילדים פורצי דרך) מאוד משמעותית בעיניי כי היא משתמעת לשני פנים: סיפורים פורצי דרך וילדים פורצי דרך. כי ברגע שהאמת שלנו בידינו ואנחנו משתפים בה את העולם, אנחנו גורמים לשינוי. הספר הזה גורם לשינוי. "לקבל את האחר כפי שהוא - זוהי בעצם המטרה. לאהוב את כולם. על אף שהם שונים מאיתנו לגמרי, זוהי המשמעות האמתית של המילה אהבה." ציטוט מתוך הסיפור 'להבין את הכלבלב סבבה ואת החזרזיר באסה (וגם את אמא קיץ ואבא חורף ואת הזריחה והשקיעה) זה כמו להבין את עצמי'; הסיפור ה-30 בספר. ספר מומלץ מאוד לילדים ובעיקר למבוגרים שמגדלים ילדים!
תהיה בריא מוריס מגי פיליפ ס' סטיד4אתמול הייתי עם הילד שלי בשעת סיפור בספרייה. הוצגו שני סיפורים. הסיפור הראשון שהוצג היה 'תהיה בריא מוריס מגי'. הסיפור העניק לספרייה אווירה קסומה ולא רק בזכות המציג הנפלא, הסיפור הזה פשוט עובד. והוא פשוט. והוא מרגש. והוא ממתק. אז שאלתי אותו מהספרייה והתמוגגתי. זה סיפור על מוריס, אדם מבוגר שעובד בגן החיות. שגרת חייו שגרתית ביותר, כל בוקר אוכל דייסה עם כפית סוכר ושתי כפיות בתה; בדיוק בשעה שש בבוקר עולה מוריס על האוטובוס, קו מס' 5 אל גן החיות. הייתה לו עבודה רבה אבל תמיד מצא זמן לבקר את חבריו הטובים: הפיל, הצב, הפינגווין, הקרנף והינשוף. בוקר אחד התעורר מוריס חולה ולא הלך לגן החיות. כאן ממשיך סיפור מרגש על חברות ואהבה. הסיפור כתוב בצורה עדינה, בלי הרבה מילים. וכנראה שלא צריך הרבה מילים בשביל לתאר חברות מהי. הסיפור עדיין מרגש בצורה יוצאת דופן והאיורים תורמים לכך. במילה אחת - ממתק.
זה לא מקום לילדותהדר גת10שנתיים עברו מאז אבא של ענבל נגע בה בפעם האחרונה. עד הפעם הבאה, כשענבל בת חמש-עשרה והוא שוב שיכור, מסיע אותה לחורשה ובמקרה יש בתיק בית הספר שלה אקדח. ירייה ועוד ירייה ועוד אחת ועוד. בורחת משם. את סוד ההתעללות המינית ענבל לא סיפרה לאיש, בעוד שלסוד הרצח היו לה שני שותפים: חברתה הטובה ביותר, הילה, ושכן שלה שעל פי השמועות שהשכנים הפיצו הוא רוצח שהשתחרר מהכלא. במהלך השבעה ובשלושים ימי האבל ענבל מבינה שהרצח לא באמת שחרר אותה מהכלא שחייתה בו, היא מרגישה אשמה, בודדה ועצובה על כך שהרסה את המשפחה שלה. בשלב זה, המחשבות שלה מובילות אותה להסגיר את עצמה למשטרה, מצד שני הן מפתות אותה לנצור את סודה, או את סודותיה. בימים אלה, כשהמדינה מייצרת תרבות אונס (שחרורו העתידי של קצב, שוטרים ואנשי ציבור שניצלו את מעמדם וכו'), חושפת יותר ויותר את חולשת החברה וע"י כך מונעת מנפגעות ונפגעי תקיפה מינית לספר את מה שעבר/עובר עליהם, הדר גת מביאה את סיפורה של הגיבורה שמדברת אל עצמה באמצעות מחשבותיה ומעלה שאלות על צדק, חופש וחשבון נפש. ציטוטים שאהבתי: "יתחשבו בי, יבינו שלא הייתה לי ברירה, אולי אפילו יחבקו אותי וינחמו אותי וינסו לעזור לי. אתם יודעים, לטפל בי וכל החרא הזה. אולי דווקא עכשיו, אחרי שעשיתי את מה שעשיתי, אוכל סוף סוף לספר את כל מה שקרה." "חשבתי לעצמי שאת העונש שלי קיבלתי לפני שפשעתי ואבא אחרי שפשע." "בשביל אנשים כמונו היו שני סוגים של בתי כלא. הכלא הממשי, זה שמושלכים אליו כל אותם פושעים שצריך להרחיק מהחברה, והכלא הפנימי, השקוף, זה שהסורגים שלו בלתי נראים ובהתאם לכך אי אפשר לברוח ממנו. זה הכלא שחייתי בו כל חיי, וחשבתי שנחלצתי ממנו כשיריתי באבא שלי." הספר העלה בי הרבה מחשבות על צדק - מהו, על שחרור, רגשי ונפשי, פמיניזם, ועם כל מה שמתרחש בארץ בנושא פגיעה מינית הספר אקטואלי וחשוב. כתיבה מצוינת של הדר גת וזה ספר הביכורים שלה.
האריה שאהב תותתרצה אתר9הספר הזה מעצבן אותי מכמה סיבות: 1. שם הספר מטעה. הייתי קוראת לו 'האריה שרצה תות' כי ביער שבו הוא גדל בכלל לא היה תות, וכנראה הוא מעולם לא טעם תות. 2. החזרה על המילה תות ביחיד די מעצבנת, למרות שאחרי מספר הקראות מתרגלים לזה וילדים אוהבים את זה. 3. אין הרבה חרוזים בסיפור, וכשיש הם מטופשים ונראה שנעשו בכוח. 4. מאז שהאריה הבין שהוא לא אוהב תות, הוא כבר לא מבקש תות, לא מתנהג כמו טיפש ואוכל רק מה שאמא שלו מכינה לו. למה הרצון לדברים שאין הוא טיפשי? זה הרי מאוד טבעי ושאפתני. המסר הזה שגוי בעיניי. 5. המסר של הספר הוא שאם מתעקשים על משהו אחר כך מתחרטים על זה. אין לתאר כמה הוא שגוי בעיניי. עקשנות אינה תכונה רעה, היא מאפשרת לפתח יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה. כשילד מתעקש על משהו שהוא רוצה להשיג, הייתי מעודדת אותו למצוא דרכים להשיג את זה ובטח שלא לקרוא לו טיפש. 6. אני חושבת שההתעסקות הבלתי נסבלת של הורים עם מה שהילדים שלהם אוכלים, או לא אוכלים גרמה לספר הזה להיות רב מכר. בשני העמודים הראשונים מציגים ציורים של כל מני מאכלים רגילים, חלקם בריאים יותר וחלקם פחות. והמשפטים הראשונים בספר גם הם מתעסקים באוכל. מאכלים בריאים שהאריה לא רצה לאכול כי הוא רצה רק תות. הרצון האובססיבי של האריה לתות אולי נובעת מהרצון של אמא שלו שיאכל מאכלים אחרים. 7. האריה גנב לילדים את התות, מתוך תיקי האוכל שלהם שנפלו על הארץ. אריות רצים מספיק מהר ובטוח מהר יותר מבני אדם כך שהוא היה יכול להחזיר להם את תיקי האוכל ולבקש מהם לאכול את התות. הייתי משנה את הסיפור מהנקודה הזאת והלאה. 8. התפקיד המגדרי בספר מאוד בעייתי. מבחינת האיורים, איור של אמא שנפרדת מהבן שלה שיוצא לטיול כשהיא לובשת סינר. האיור של אמא לביאה שעומדת ומסתכלת על האריה אוכל את מה שהיא הכינה ומתמוגגת מאושר. מבחינת הכתוב, "... אמא שלהם שמה להם בתיק האוכל תות", "וכל אמא ואמא שאלה את הילד שלה: מה אתה רוצה לאכול, חמוד?" מה כן אהבתי בספר? בעיקר את האיורים של דני קרמן והשימושים השונים שהוא עושה עם התות. בגדול, למי שלא מתעמק במסרים הסמויים והגלויים, ספר קל להקראה ואחרי פעמיים-שלוש כבר זוכרים אותו בעל פה.
נמליםג'ני ולנטיין6סאם, סאם, אהבתי אותך לאורך כל הסיפור, וחיבקתי אותך גם אחרי שסיפרת מה עשית. אני מבינה עד כמה אתה מצטער, עד כמה אתה מתבייש וחושב שמה שעשית הוא הדבר הכי נורא עלי האדמות, הרבה יותר נורא מאימא שמזניחה את ביתה בת העשר. ונכון, זה רע. רע מאוד. אבל מקס סלח לך. אני סולחת לך. בכתיבה קולחת, עדינה אך עוצמתית, ג'ני ולנטיין רקמה עלילה מרתקת ומסקרנת, חברויות בלתי צפויות ונקודות מבט שונות שבסוף מתגבשות לאחת. הדמויות הן אוסף מוזר של אנשים שגרים בבניין רעוע בקמדן טאון שבלונדון, רחוב ג'ורג'יה 33, ליתר דיוק. סאם- נער בן 17 שברח מהבית, איזבל- זקנה שמגדלת כלב ששמו שטיחון, סטיב- בעל הבית שמתגורר במרתף, מיק המוזנח, צ'רי ובתה בוהמיה. למרות שכל מה שסם רוצה זה להיות לבד, נרקמת בינו לבין שכניו סוג של ידידות, בעל כורחו. האנלוגיה לנמלים משמעותית. נמלה אחת לא תוכל לשרוד לבד, לעומת קבוצת נמלים ששורדות ביחד ופועלות ביחד. כך גם השכנים ברחוב ג'ורג'יה 33.
מכתב לביאליקרינת פרימו11בהרבה שירים יש צירופי מילים שנשמעים לגמרי אחרת ממה שהם באמת; וכשמגלים את מילות השיר המקוריות זה נורא מצחיק כי זה קורה בדר"כ אחרי שהתרגלנו לשיר איך ששמענו... בספר המקסים הזה, ילדה שלומדת בכיתה את השיר "קן לציפור" של ביאליק, שומעת 'הַסְפֶּנְתָּעִיר' כמילה אחת ותוהה איך מעולם לא ראתה ייצור כזה בשכונה שלה. הסיפור בא לתאר יכולת כתיבה עצמאית ותמימות מתוקה של ילדה בבית הספר היסודי, כיתה א' או ב'. המורה בכיתה לימדה את השיר "קן לציפור" של ביאליק ולשיעורי בית נדרשו התלמידים לצייר ציור המתאר את השיר. לילי התרגשה לקראת הכנת שיעורי הבית והחליטה לצייר את הַסְפֶּנְתָּעִיר. כשישבה לשולחן חשבה איך הַסְפֶּנְתָּעִיר עשוי להיראות ולא הצליחה להגיע לתשובה כי מעולם לא ראתה הַסְפֶּנְתָּעִיר, מין ייצור כזה. היא מחליטה לשאול את ביאליק ושולחת אליו מכתב. עם השאלה, היא משתפת אותו שגם היא רוצה להיות משוררת. בשלב זה די חששתי שהיא נורא תתאכזב לא לקבל תשובה, הרי המשורר הלאומי מת לפני שנים... אבל היא מקבלת תשובה ממישהו אחר שעונה לה תשובה מקסימה.
טוב מראה עינייםלינווד ברקלי8הרבה מאיתנו מוצאים נחמה במוות של אנשים אחרים שמטרידים או מזיקים לנו ומייחלים למותו של מישהו כדי שיהיה יותר טוב. יש אפשרות להיות דייג- לתפוס ולשחרר ויש אפשרות להיות צייד- לפגוע ישר בלב. ברקלי יצר דמויות שמעדיפות את שיטת הצייד, כדי למנוע בעיות בעתיד ולהשתיק לעד את הקורבן. אלא שקורבן אחד מייצר עוד קורבן ועוד ועוד... בכתיבה פשוטה אך סוחפת, ברקלי יוצר מכנה משותף בין סכיזופרן, ברמנית, פוליטיקאי, רוצחת שכירה וביל קלינטון! תומס, סכיזופרן עם אובססיה למפות, יושב בחדרו מול 3 צגי מחשב ועורך טיולים וירטואלים במאות ערים ברחבי העולם, תוך שהוא משנן וזוכר כל פרט ופרט שהוא רואה ברחובות, צבע הבניין, מס' החלונות בו, צבע וילון בחלון.. במהלך אחד השיטוטים הוירטואלים שלו בניו יורק, הוא מבחין במשהו שנראה כמו ראש עטוף בשקית ופה העניינים מתחילים להסתבך. הספר מותח ורווי בצירופי מקרים מטרידים והזויים. "ספרו הטוב ביותר של ברקלי עד כה, סיפור שהיצ'קוק היה אוהב... מרתק, לעיתים קרובות מפחיד, מדי פעם מצחיק, ובאופן מפתיע גם עדין..." סטיבן קינג