האמת היא ששאלתי אותו מהספרייה בלית ברירה, כן בלית ברירה.
זו עוד לא הייתה תקופת-הספרים-הגדולים שלי, ונהגתי להתרחק מכל ספר שעובר 200 עמודים- איזו הפסדה!
הדבר היחיד שהדליק אותי היה השם.
'אליפים'
פשוט כמשמעו, הסדרה שהייתי רואה פעם כל יום כשהייתי חוזרת מבית הספר, עם הדלידים והג'מילים והבטיחים. אז נכון, בסופו של דבר אני אפילו קצת מצטערת שראיתי את הסדרה, משום שכל הדמויות היו לי מצוירות בראש ופחות או יותר ידעתי מה יקרה. בגלל זה אפילו רציתי פחות לקרוא אותו, אבל כבר שאלתי אותו, אז הלכתי לקרוא אותו.
סוחף, אני איטית כשזה נוגע לספרים (לא כמו הרוב פה האמ האמ..) אבל אותו סיימתי תוך ימים אחדים. הייתי צמודה אליו והוא היה צמוד אליי, ולא רק כי בדירה של סבתא שלי זה הדבר היחיד שיכול להדליק אותי.

נהניתי, ולמדתי סוף כל סוף שמספרים גדולים לא צריך לפחד. מאז אני מתלהבת מהם, ישר קופצת אליהם בחנות.

זה לא ספר, זה מדריך.
אבל גם המדריך לא משהו, יש בו כמה עצות מטומטמות כמו 'איך לשטוף ידיים', מי לא יודע איך שוטפים ידיים? ובאחת העצות של איך לחפוף נכון הסופרת רושמת שצריך לשים שמפו בגודל של מטבע של 2\1 ש"ח, ממתי משתמשים בכל כך מעט שמפו?

קראתי את הספר הזה כמה פעמים, הפעם האחרונה הייתה לפני שנתיים אבל אני עדיין זוכרת את הספר כמו שצריך.
כיום אני יכולה להזדהות עם נוגה בקשר לסרטן, גם לי יש 'קשר משפחתי' איתו, אבל אצלי זה נגמר קצת אחרת.
בכל מקרה, אני מבקרת את הספר ולא את עצמי-
קודם כל, נוגה היא דמות מעצבנת כהוגן. היא אוהבת את אחותה ואת משפחתה, אבל לפעמים קשה לה מידי להראות בגרות, הכל סובב סביבה וסביב הבת מצווש שלה. גם לא אהבתי את הבחירה של הסופרת לגרום לה להתאהב בבחור הכי חתיך- מלך הכיתה, כשמלכת הכיתה והסופר רעה כבר תופסת אותו. זה די נדוש, הרי זה ספר! למה ללכת בדרך הזו? למה לא לתת לנוגה קצת אופי! כמעט כמו כל בת 12 טיפוסית. והנה באה חברתה הטובה אופיר שבמפתיע שתיהן שמיים וארץ. אופיר יותר דומיננטית, אמיצה, אוהבת טלנובלות, רוחנית ובקיצור מקבלת יותר זמן מסך מנוגה, מצטיירת בתור החברה היותר טוב מבין השניים, יותר מידי נפוץ בספרים. בסופו של דבר נוגה מקבלת את הילד הפחות חתיך, הביישן והפחות מקובל כי תכלס- צריך להביא לה בן זוג נכון? היא צריכה להתנשק בפעם הראשונה לא? היא כבר בת 12, וההורמונים שלה תמיד צריכים לקבוע לה את החיים נכון? (סליחה, התפרצות עצבים) מה שאני אומרת שהכל פה יותר מידי טיפוסי, היה אפשר להוסיף לספר יותר חיים, צבע וייחוד בעזרת כלים פשוטים שנקראים דמיון ויצירתיות.

אבל אין לי רק דברים רעים להגיד, בכל זאת, הספר כתוב יפה (למרות שהשפה לא הכי גבוהה אבל..), העלילה לא נמרחת, למזלנו גם אם זה טיפוסי לפחות קורים דברים בגדר הנורמה (אני שונאת כשסופרים מתחילים להגזים עם הכלים שלהם, אם יש לכם את זה תעשו את זה אמין!) וזה היה פשוט מעניין לקרוא את זה, בגיל צעיר יותר.

האמת היא שאף פעם לא קניתי\שאלתי את הספר הזה, אבל כן ראיתי אותו אצל חברה שלי.
הוא מסוג הספרים המוכרים האלה- יומנו של חנון, יומני החנונית, ערפד חנאן כותב יומן וכו'.
אחרי שקראתי כמה עמודים הבנתי שזה לא רק בזבוז של זמן, זה גם לא ספר. ראו שהסדרה הצליחה אז עשו קומיקס לא מוצלח. אין לי יותר מה להגיד, לא ממליצה לכם לקנות.

קראתי את הספר הזה בכיתה ג' או ד', אני לא באמת זוכרת.
עכשיו אני כבר לא יכולה לחזור אליו כי לצערי תרמתי אותו לספרייה (המאוד לא פעילה וריקה) של ביה"ס.
אבל לפי נקודת המבט שלי בעבר, אני ממש נהניתי מהקריאה. זה ממש ריתק אותי, אני זוכרת איך התעצבנתי כשהזיזו אותי ואיבדתי את העמוד.
בקיצור אני ממש ממליצה, הייתי נותנת לספר 5 כוכבים אבל זה היה ממש ממזמן, ואני באמת לא רוצה לחזור לפאקים הקטנים, אבל אני ממליצה בחום לקרוא.

אז סטימצקי החליטו לחסל את כל הפגומים שלהם, ולמכור שני ספרים ב40 ש"ח.
הדוכן היה לגמרי מבולגן, רוב הספרים היו למבוגרים או לילדים ולקחה לי חצי שעה למצוא ספר שיכול להתאים לי.
העטיפה של אראגון הייתה ממש מוכרת לי, הייתי בטוחה שראיתי את זה איפה שהוא, לא ידעתי שהספר קיים, אבל התת מודע שלי ידע.
אולי בגלל זה לקחתי אותו, כי הוא היה כזה מוכר.
אבל אני לא אשקר, לא סיימתי את הספר- אני בסביבות עמוד 100 ובכל זאת בחרתי לכתוב לו ביקורת כבר עכשיו. הפעם הראשונה שקראתי אותו היה בבית הספר, עם מלא צעקות ברגע וסערת רגשות בתוכי, אבל לא חשבתי שזה ישפיע עליי. לא הבנתי כלום מהספר, הוא נראה משעמם ולא מובן והבנתי שהספר הזה פשוט לא מדבר אליי כמו שהספר הקודם דיבר אליי.
ההורים שלי נסעו לנופש (ולצערי גררו גם אותי) והחלטתי לתת לספר עוד צ'אנס, במקום שקט ורגוע.
נחשו מה? הוא היה פשוט מדהים. קראתי מההתחלה ופשוט נסחפתי, לא האמנתי שאלו יהיו התוצאות.

ראשית, הכתיבה פשוט מדהימה. תיאורים יוצאים מן הכלל, שפה גבוהה והשקעה. שנית, העלילה לא נמרחת אפילו לא לשנייה. הסופר מתקדם בקצב טוב, לא חופר וקודח לנו יותר מידי, הדרקונית של אראגון גודלת מהר, ואין יותר מידי מגילות עליה, פשוט מספרים קצר ולעניין את מה שצריך לדעת! (זה לא נחשב לספויילר, נכון? הרי ברור שיש פה דרקון כי זה על הכריכה ו..) ואחרון חביב העלילה פשוט מרתקת. סוף סוף סיפור שהוא לא על ילדה תיכוניסטית מהממת ומסכנה בגלל שהבחור מכיתה יב'4 לא רוצה אותה. יש פה מקוריות, הרבה תוספות מעניינות ובקיצור פשוט מעניין.

החלטתי לתת לספר 5 כוכבים כי מגיע לו, עד פה לא ראיתי חסרונות ואני מקווה שזה ימשיך כך בהמשך הכתיבה שלי.

זה סיפור משעשע, אבל לא יותר.
קניתי אותו בכיתה ו', ומה שקנה אותי הוא כמובן הכריכה הזוהרת- מי לא יכול להתנגד לדבר כזה נוצץ?
אבל עדיין, מיכל בכר בחרה לעשות את שיר יותר מידי חנונית, יותר מידי משועבדת לבנות המקובלת, יותר מידי תמימה, יותר מידי מאוהבת בבחור החתיך של השכבה.

איזה חלק בי כועס על כל הציורים שתופסים חלק נכבד מהספר, ואיזה שהוא חלק נותן לי הרגשה שאין דרך אחרת להעביר את הרגשות של הילדה מכיתה ז' עם החיים הסגולים. היא עדיין ילדה, אבל גם הילדות האלה יכולות להרוג אותה מבפנים.

בקיצור, ספר בסדר לילדות בכיתה ז' ומטה אבל לא יותר. אני לא יכולה להגיד שאני ממליצה אבל אם אתם רוצים משהו שלא סוחף אבל מעביר את הזמן אז זה לגמרי בסדר.

הספר הזה שאב אותי כמו כל ספרי דמדומים.
אני יודעת שהרבה אנשים לא אוהבים את הסדרה בגלל הקיטשיות (שאני מאז ומתמיד אהבתי)
או בגלל הדמויות- כן, בלה יכולה לעצבן, וגם אדוארד יכול לעצבן ואפילו ג'ייקוב.
אבל זה לא העניין, למרות כל אלה התאהבתי בספר כצפוי. הוא שאב אותי ובכל הזדמנות שהייתה לי קראתי אותו. למרות (שלצערי הרב!) התחלתי לקרוא את הספרים אחרי שראיתי את הספרים (אני חוזרת, טעות חיי!) עדיין אווירת המתח הורגשה בזמן הקריאה. למרות שהמרירות והציניות של ג'ייקוב עיצבנה אותי מספר רב של פעמים כי פשוט לא רציתי שזה יהיה ככה, ממש רציתי להיכנס לתוך הספר ולתת לו חיבוק, זה לא מגיע לו, כל כך כאב לי בגללו.
עכשיו ספויילר קטן
בנוסף, הרעיון של מאייר להפוך את רנזמיי כמוטבעת ע"י ג'ייקוב פשוט גאוני ומתוחכם. בדיוק במקום, לרגע ממש פחדתי שזה היה הרעיון של הסרט וההסתובבות שלו בפארק באמת תניב פירות. ועוד משהו- ההטבעה שלו לא רק מרפאה את שיברוני הלב שלו, היא גם מאחדת את הקאלנים וג'ייקוב, ואני מודה שגם אחרי הספר אני רוצה לומר לעצמי בלב שלם שהוא עכשיו כולם יחד. אתם יודעים, אם אני הייתי מאייר אולי הייתי אפילו שוקלת לרשום ספר המשך על רנזמיי וג'ייקוב אבל זה לקיחת סיכון- אחרי הצלחה כזו? אבל עדיין, אני הייתי חוטפת את זה ממדף החנות\הספרייה.
סוף ספויילר
בקיצור, ספר מרתק, מרגש, ומעביר צמרמורת. ממליצה לכולם, למרות שאני חושבת שאם קראתם את שלוש הספרים עד עכשיו, תקנו גם את זה.

אוקיי, קראתי את הספר הזה ממזמן, בסביבות גיל 10 או 9, ואני חייבת לומר שאז- דווקא די נהניתי.

אבל עכשיו אני מביטה לאחור ורואה שהספר הזה היה די שטותי ושטחי. עזבו, ילד בן 17, ילד בן 10 או ילד בן 12- זה לא כוח הלב, זה כוח המוח כי מה שהיה לאיתן היה קראש ולא אהבה. הסופרת הייתה יכולה לכתוב על מישהו שמאוהב במישהי כי היא נחמדה ויפה, אבל לפי הספר מיכלי בכלל לא רואה את איתן והוא רודף אחריה כמו כלבלב. בנוסף כל ההרהורים שלו, קצת גורמים לי לכעוס עליו עכשיו- גם איתן לא יותר טוב ממיכלי.

למרות הביקורת החריפה הסיפור הזה ליווה אותי למשך יומיים ועדיין הייתי מרותקת אליו. זה נכון שלא תלמדו מסר לחיים מהסיפור הזה, אבל אם אתם ילדים קטנים אני חושבת שאפשר להשתעשע קצת.