סדרת המגדל האפל היתה סדרת הפנטזיה הראשונה שקראתי. הייתי נערה בת 17 וקראתי בשקיקה ובצימאון בלתי נדלה את עלילותיו של רונלד האקדוחן.
אני זוכרת את עצמי מסתובבת שעות בספריה הציבורית, תרה אחרי הכרך הבא.

לימים, כשיצא הסרט בשנת 2017, הצלחתי להניח ידיים על הסדרה וקראתי אותה בשנית.
הסדרה מלאה ברעיונות מטורפים, הממלאים אותך במחשבות על טיב היקום שלנו והמציאות שלנו. הזמן מתערבב עם המקום והמימד.
אתה אחוז מתח ואימה. אתה מתרגש ומבולבל.
הדמויות נפלאות ועמוקות. התיאורים ברורים ומפורטים ולרגע, כשאתה קורא את הדברים לאורה של מנורת הלילה הקטנה, אתה ממש יכול לשמוע את הסרטנים מעוותי הצבתות תופסים ברונלד או להריח את אבק ההריסות של העיר שרונלד השאיר מאחור.
והסיום....
ימים רבים הרהרתי בסיום. בדמעות. בכעס. לאט לאט נפלו עליי מטבעות של הכרה ותובנות לגבי הסיום.

זאת סדרת חובה לכל חובבי הזאנר ולחובבי סטיבן קינג, בעיקר!

ועוד נקודה חשובה:
אם לא קראתם את הסדרה - אל תראו את הסרט.
אם קראתם את הסדרה - אל תראו את הסרט!
אין מילים בפי (ותחת מקלדתי) להביע עד כמה הסרט שטוח ורדוד. לא מצליח להעביר אף לא רעיון אחד אמיתי ומקורי מהסדרה. בטח שלא את העלילה המורכבת, נפח הדמויות והרגשות, קצב האירועים. גורנישט! פשוט לא!

קבוצה של מבקרים נשאלה מדוע סטיבן קינג נחשב לסופר הגדול בדורנו. הם ענו בשתי מילים: "המגדל האפל".
כי המגדל האפל זו יצירה - בלא גוזמה - של פעם ב-100 או 200 שנה, שכן כדי לאפשר אותה יש צורך בהרבה גורמים ומשתנים. התנאי הראשון והבסיסי הוא שעלייך להיות סופר בעל פרסום עולמי שבאמתחתו עשרות ספרים, ומי שקרא כבר את הכרך השישי (ואפילו החמישי) במחזור המגדל האפל יודע: המגדל האפל לא יכול היה להיכתב באופן שבו נכתב על ידי מי ש-אינו- סטיבן קינג. ולכן מדובר במאורע חד-פעמי, כנראה, בהיסטוריית היצירה הפנטסטית. איזה עונג להיות חלק מהצופים במופע הגאונות הייחודי והחד-פעמי הזה!
אבל מעבר לייחודיות של הסדרה, מדובר באוצר של חכמה (למעט ניבול הפה... כמובן /:). בחלקו האחד של האוצר, מדובר במסרים שימושיים לחיים, על מסירות, הקרבה והתמודדות, אלא שאת זה יש בספרים רבים, ולא רק של קינג (כן, אפילו הארי פוטר). ובחלקו האחר, הייחודי לקינג, מדובר במזווה ענק של רעיונות ועצות (נסתרים וגלויים) לאלו מאיתנו שאוהבים למשוך בעט. "המגדל האפל" הוא אפשרות הצצה למוחו הקודח של יוצר מהשורה הראשונה, ובעצם - זהו משל ליצירתיות עצמה. אם תרצו לדעת איך כותבים יצירה בלי לפחד למתוח את הגבולות, איך שומרים על היצירתיות ועל חופש הכתיבה ולא משתעבדים למסגרות מומצאות (ולמחסומי הכתיבה שנובעים מהם) - המגדל האפל ילמד אתכם על כך הרבה, ומי מכם שייגש אל הסדרה הנפלאה הזאת, יבין את כוונתי. אבל אם תרצו את הסוד במילה אחת, הרי הוא: פשוט תכתבו בלי לדפוק חשבון לאף אחד, כי זה מה שקינג בעצם עשה לכל אורך הסדרה הזאת (או שרולנד האקדוחן האציל או הקא גרמו לו לעשות...), כמו גם בשאר ספריו.
יצירה היא מרחב החופש הגדול ביותר של האדם (ושל הקורא, כפועל יוצא).

"...לא הייתי מוותר על אף דקה שבה חייתי בעולמו ובתקופתו של רולנד. החיים שחייתי בארץ התיכונה ובקצה-ארץ היו יוצאים מגדר הרגיל. אלה היו הימים שבהם דמיוני היה צלול מתמיד ואיפשר לי אפילו להריח את האבק ולשמוע את חריקת העור." (מתוך הערת המחבר לספר)

תם ולא נשלם! (כי סטיבן קינג, כידוע לכולכם, עדיין בחיים, השבח לאל...)

ספר מעולה שמסיים סדרת ספרים נפלאה שמתקשרת לספרים רבים אחרים של קינג. ההקשרים שקיימים בספרים אחרים של קינג לסדרה מוסיפים מעל ומעבר והיה תענוג לגלותם.

חחח סטיבן סטיבן, מה עשית.
7 ספרים, מסע ארוך, והאקדוחן מגיע אל המגדל.
יצירת אמנות של ספר, ארועים משונים, גיבורים מעצבנים מהספרים הקודמים בסדרה שמושלכים לפח האשפה- נהדר, נהדר!

נהנתי מספר הסיום יותר משאר הספרים הסדרה, ולטעמי זה סדרה די טובה בסך הכל.
אני אישית חושב שקינג השתפר מאז המגדל האפל, אבל זו רק דעתי:)