אינגמר ברגמן הוא במאי גדול נקודה. אך זה ממש לא רלוונטי לעניין כי בעיני, אם לחרוג לרגע מגבולות הביקורת ולהגג מעט, היצירה הכתובה תמיד עולה על יצירה המתורגמת דרך מדיום - אם זה קולנוע, תיאטרון אמנות פלסטית וכו'. אולי זה רק אני, אבל הקשר הבלתי אמצעי שיש לתודעה שלי עם מילים הופכת את הכתיבה למדיום החזק ביותר.

למזלו הרב, חוץ מבמאי גדול הוא גם כותב גדול. "תמונות מחיי נישואין" הוא אחת הדוגמאות החדות והנוקבות למחיר הבורגנות על האדם בעיקר בהקשר הזוגי. אני לצערי או כנראה למזלי לא נולדתי לבית בורגני שכזה, אבל הכרתי מספיק מהעם הזה כדי לגלות שבורגנים לא מתים הם רק מתחלפים. הרבה תודה לברגמן שניסח את זה כל כך יפה.

ספר מאכזב וחבל, עמוס ברעיונות מסקרנים ויצירתיים ויכולת תיאורית לא מבוטלת מחזיר החלומות נכשל קשות בנסיון לקפוץ מעל הפופיק. אם ברעם היה עסוק קצת פחות בלהטוטי שפה וסמליות מולבשת ונשאר ממוקד יותר בסיפור ובדמויות היה יוצא לו ספר מעולה.

ג'וזף אנדרוז הוא ספר מפתיע, הוא אחד הרומאנים הראשונים שנכתבו והתפרסמנו באנגליה ועד היום נשאר רלוונטי להפליא. דרך תמימותו הנבעכית של ג'וזף וחבריו נגלה הטבע האנושי מכל צדדיו והבטיו - הטובים ובעיקר הרעים. איך כל אדם בעצם "טוב" כשנוח לו ובדרך כלל נוח לו להיות אנוכי ומרושע. אולם למרות כל התלאות המיאשות שעוברות על הגיבור במהלך הספר הוא מסתיים במונולוג מרגש שגורם להעריך אותו ואת הספר מחדש ואת המבט על החברה בכלל. מפתיע כבר כתבתי, אחד הספרים הכי אנושיים ואוהבי אדם שקראתי.

הספר הטוב ביותר של דוסטויבסקי - סוף סוף הוא הצליח למזג את חדות העין והשפה שלו בסיפור רציף ואף אעיז לכתוב, מותח. גם פה התבלבלתי בעשרות דמויות בעלי שמות מתחלפים, אך ברגע שמתגברים על ההמולה גיבורי הספר והעולם הסובב אותן מתוארים בצורה מעוררת השתאות בעומק ובחדות שבהן.

אם לקרוא רק ספר אחד של דוסטויבסקי (למה הוא התעקש לכתוב אותם כאלה ארוכים?!) זה בהחלט האחים קאראמזוב.

ספר חזק מאוד ומדכא להחריד - תיאור מלנכולי מהורהר של נפש פצועה וכלואה. באמת אחד הספרים המרשימים שנכתבו בעברית.

זוז הצידה טולקין יש עוד כמה חברה מוכשרים בשכונה.

מייקל מורקוק מביא גיבור רומנטי מיוסר כזה שלא נראה מאז המאה התשע-עשרה. גיבור עם דילמה מוסרית קשה אשר מלווה ומעיקה עליו (ועל הקורא) לאורך הספר. בעיני מה שבעיקר מרשים אצל מורקוק הוא העולם החי שהצליח לברוא. האווירה בספר חיה ונושמת אף יותר מהגיבור עצמו. הזכיר לי את סיפורי אלף לילה ולילה וזה שינוי מרענן מכל המיתולוגיה היוונית/נורדית שבדרך כלל פוגשים בספרי פנטזיה.

בקיצור למי שמחפש פנטזיה מרעננת ו"בוגרת" יותר, חרב השאול והמשכו "אבי סער" הם הספרים המושלמים בשבילכם.
וחבל שלא מתרגמים יותר ספרים של מורקוק לעברית...

פיליפ ק' דיק הוא סופר מבריק נקודה! כושר ההמצאה שלו נמצא גבוה מעל שאר האנושות וכל ספר שלו הוא כמו טיסה בחלום בלהות. ובתוך עולם הבלהות הק.דיקי יוביק הוא שיא -רכבת הרים של בניה וערעור עד כדי פרנויה. אסור לסמוך על אף אחד כי אי אפשר לדעת מיהו באמת ועבור איזה אינטרסים הוא בעצם עובד.

דיק מוכיח באופן משכנע ורהוט שמדע בדיוני יכול להיות רציני ועמוק כמו כל ספרות רצינית אחרת אם לא יותר ממנה.

אני מודה שלא קראתי את רוב ספריה האחרים של קסטל-בלום, כנראה זה לטובה. קראתי כמה ביקורות לא מחמיאות לספר אך לטעמי טקסטיל הוא תוצר מובהק ובוהק של תקופתנו.

ה"קריקטורות" אשר מככבות בספר בעיני הן כלל לא קריקטורות - הן הדבר האמיתי. הן השתקפויות "מושלמות" ומשעשעות של העידן התזזיתי והריקני בו אנו חיים. באופן אירוני אורלי קסטל בלום עם כל הנוירוזות הפוסט-מודרניות שלה היא בעצם הדבר האמיתי. ספר מהנה וקולע, מומלץ בחום.

גאון! אין מילה אחרת לתאר את המוח המעוות שמניח לחטם ענק להסתובב ברחובות פטרבורג. באמת תופעה יחודית בשמי הספרות, הקדים את זמנו באופן חריג. ספר של אנטי-גיבורים כל אחד יותר עלוב וגרוע מהשני שכבר ממש לא ברור אם לצחוק או לבכות. אני בחרתי לחייך בדאגה...