“אפתח בגילוי נאות. אם הייתם מבקשים ממני לתאר את סוג הספרות שאני הכי מתחבר אליו הייתי עושה זאת ללא שום סייג וברהיטות מילולית, אולם אם בקשתכם הייתה דורשת את ההגדרה לספרות זו הייתי עומד כשסימן השאלה משתקף מעיני. אינני יודע אם הסיבה לך נעוצה בחוסר ידע מכיוון שמעולם לא נתקלתי במושג, או בצרה הרבה יותר רצינית מבחינתי והיא השיכחה, שכן את הראשון אני יכול להשלים בעוד האחרון ימחוק באיטיות את אישיותי. כך או כך, את ההגדרה אני היום יודע בזכות הספר הזה- "רומן פיקרסקי" והגדרתו:

"גיבור הרומן הפיקרסקי היה בדרך כלל נווד הרפתקן בן השכבות הנמוכות (בספרדית picaro). הגיבור נסחף ממקום למקום, ומסביבה חברתית אחת לאחרת, בקצב עלילה מהיר ורב תהפוכות. אופייני לז'אנר שימוש בהומור ובכלים סאטיריים, כאשר הרפתקאותיו הרבות של הגיבור מספקות הזדמנות ללעוג למגוון תופעות חברתיות ואף אירועים פוליטיים. מאפיין שכיח נוסף הוא צירופי מקרים בלתי סבירים: דמויות שבות ומופיעות בעלילה, מכוח המקרה ובניגוד להסתברות." (הקטע המצוטט לקוח מויקיפדיה)

והרי דוגמאות לרומנים שכאלה: "דון קיחוטה" של סרוונטס, "הרפתקאותיו של ז'יל בלאס" מאת אלן רנה לסאג', "גרגנטואה ופנטגרואל" מאת פרנסואה רבלה, "מסעי גוליבר" מאת ג'ונתן סוויפט וכמובן הספר האמור "הרפתקאותיו של ג'וזף אנדרוז" מאת הנרי פילדינג. במבוכה מסויימת אציין שאפילו הרומאן שאני עצמי כתבתי (מעולם לא יצא לאור לצערי) עונה לקריטריונים האלו.
אני כל כך אוהב את המצבים הגרוטסקים, ההומור, הסטירה והפילוסופיה שמלווה את היצירות הללו. לפעמים אין אלו אפילו מעברים אלא שזירה אינטילגנטית ומאוד מתוחכמת בין כל האלמנטים.
לכל מי שיודע ומכיר את הז'אנר צפויה חווית קריאה מהנה, ולכל מי שעדיין לא התנסה, זה ספר מצויין להתחיל בו.”

“ג'וזף אנדרוז הוא ספר מפתיע, הוא אחד הרומאנים הראשונים שנכתבו והתפרסמנו באנגליה ועד היום נשאר רלוונטי להפליא. דרך תמימותו הנבעכית של ג'וזף וחבריו נגלה הטבע האנושי מכל צדדיו והבטיו - הטובים ובעיקר הרעים. איך כל אדם בעצם "טוב" כשנוח לו ובדרך כלל נוח לו להיות אנוכי ומרושע. אולם למרות כל התלאות המיאשות שעוברות על הגיבור במהלך הספר הוא מסתיים במונולוג מרגש שגורם להעריך אותו ואת הספר מחדש ואת המבט על החברה בכלל. מפתיע כבר כתבתי, אחד הספרים הכי אנושיים ואוהבי אדם שקראתי.”