הוי טולסטוי. האיש רציני, חף מכל בדל חיוך, אבל איזו יד אומן.
תאור הקנאה ב"סונטת קרויצר", ומי מאתנו לא חווה מחשבה טורדנית בעקבות כעס, חרדה או קנאה, הוא נפלא. הסיפור משאיר אותנו עם שאלות כמו: האם באמת היה צריך להרחיק כך לכת? האם בכלל היתה סיבה? כמה גיבור הסיפור אשם בכל זה, וכו'. סיפור שמשאיר אותנו עם שאלות ומחשבה הוא סיפור גדול.
אני מודה שאהבתי הרבה יותר את הסיפור "אושר המשפחה", כמובן יש ציניות בשם, אך לא לגמרי. הסיפור מביא את תהליך התבגרותה של כמעט ילדה והפיכתה לאישה צעירה שמגלה בסופו של דבר שכמאמר המשורר מאחורי הדברים הקטנים והיומיומיים מסתתר לו אושר גם אם קטן.

כל הסיפורים בספר זה מבריקים אך לסונטת קרויצר יש מקום מיוחד של כבוד. הספר מתאר באופן מצמרר כיצד קנאה מודחקת יכולה להשחית באופן מוחלט את הנפש. ויותר חשוב מכך, את ההשפעה האדירה שיש למוסיקה על נפש ולב האדם. איך המוסיקה מנגנת על מיתרי התודעה ו"גונבת דעתו של אדם".