אני מבינה שהמינגווי נחשב עילוי ספרותי, ועם זאת אני לא התחברתי. עם או בלי השוואה ל"חיי פיי".
זה לדעתי די סובייקטיבי עניין החיבור לספר, ולי זה פשוט לא עשה כלום מעבר לשעמום. מצטערת.

גילת - ליהנות מהמינגווי זה קודם כל ליהנות מסוג השפה הספרותית שהוא כותב ,ובכל המאה העשרים עד היום מנסים לחקות את סגנונו ולא מצליחים . העלילה בספר פשוטה וגאונית כיצד אדם זקן מתמודד לבד עם איתני הטבע ובמקרה הזה דג גדול ,בסבלנות ובתכסיסים אנושיים ובסוף הוא נוחל כישלון. הספר "חיי פיי"-הוא חיקוי עלוב ברעיון שלא לדבר על סגנון הכתיבה ואיכותה .

תודה, ובהקשר למה שכתבת- לא סתם סיימתי ש"על טעם וריח..." בדבר אחד אני די בטוחה, אם הספר הזה היה נכתב היום ואילו לא היה זוכה בפרס לספרות- אני בספק אם כל הקוראים היו מגיבים או מדרגים כפי שעשו.
אם יביאו לאדם הסביר קלאסיקה או רב-מכר- הוא ינסה לשלב את עצמו באהדה מאשר להרגיש שכנראה הוא הבעייתי והלא מבין בספרות. ככה אני מרגישה.
זה לא כמו במדע שאין ספק שאיינשטיין היה גאון או כמו במוזיקה שמוצרט היה גאון מוזיקלי, ספרות זה עניין של טעם ורגש ברוב המקרים.
נכון שיש רמה מסויימת- יש מעליה ויש מתחתיה ויש הסכמה כלשהי על רף והבנה ספרותית, אבל באותה מידה שייתכן ספר מעולה שבמעולים שלא יעשה לקורא מסויים שום דבר, ספר "לא נחשב" אחר יכול להפוך את עולמו. וזה כל היופי שבדבר...
ייתכן שפספסתי, אך כל עוד אני לא מרגישה צורך לבדוק מה פספסתי, הרי שמבחינתי מה שהסופר רצה להעביר לי, כקוראת, התפספס בעצמו.
סיימתי את החפירה :)

את הביקורת שלך אהבתי כי כתבת אותה כמו שצריך. את דעתך על הספר אהבתי הרבה פחות. אני לא מצאתי קשר בין הספר "הזקן והים", יצירת מופת ואבן דרך בספרות המאה העשרים, לבין "חיי פיי" המצויץ שנשען על כמעט כל קלשאה אפשרית (גם כאלו שקיבע ספרו המעולה של המינגוויי). תמצות היא אמנות גדולה. היכולת לומר הרבה באמצעות מעט המחזיק את המרובה - היא ספרות גדולה. אחי הקטן (בן 23) קרא את ההספר באחרונה כהכנה לשיפור בגרות (בתרגום הישן של יצחק שנהר) ונהנה מעוד. כך שזה לא עניין דורי. בקיצור פספסת ובענק.