אני זוכר חדר קטן מאוד מואר. שמש של שיא הקיץ.
ילד קטן, מכנסיים קצרים, נורא משועמם.
אבא מתקלח, אמא לא בבית, הלכה לסדר משהו במזכירות.
האח הקטן שלי במשפחתון. הם עוד לא יצאו לחופש.
כבר ציירתי, ושיחקתי, ואספתי ג'וקים ונמלים, ושרתי את כל השירים שאני זוכר, והסתכלתי בכל התמונות בספרים, והלכתי לחברים, והסתכלתי כל כמה דקות בשעון לראות אם אח שלי חוזר כבר. ומשעמם לי. נורא.
אני מוציא ספר מהמדף. אין בו תמונות, רק אחת על הכריכה: ילדה יושבת על ענף עץ, וגבר וילד מסתכלים בה מלמטה.
פ-ר-ק ר-א-ש-ו-ן, אני קורא לאט, מצרף אות לאות.
שורה הבאה.
"הם באים!" אני קורא, והאותיות באות לקראתי וסובבות אותי.
רינה יושבת על העץ. השבויים הגיעו.
עמק הירדן, הירמוך, הבריטים, מלחמת השחרור...
פתאום אני מרגיש שמישהו מסתכל בי. זה אבא, בשיער רטוב, בעיניים צוחקות.

"אתה קורא!" הוא אומר בהפתעה ומניף אותי גבוה גבוה, עד לתקרה. "הוא קורא!" הוא אומר לאמא שלי שבדיוק נכנסת.
ההורים שלי מאושרים. הם מצלצלים לסבים ולסבתות ולדודים ולדודות לספר שהילד לימד את עצמו לקרוא.

אני בכלל לא שומע.
אני בכלל לא כאן.
אני במשאית מכוסה ברזנט, בדרכי ליבנאל, עוזב את הקיבוץ עם כל הנשים והילדים. עם רינה, עם אברמיק.
אני בתוך הספר הראשון שלי.

כן. אני זוכר.

אני ממש לא יודע להסביר למה, אבל ככל שאני מתבגר (כן, אני יודע שאני מדי צעיר בשביל לומר את זה...) אני מתאהב יותר בספרי ילדים. הם הרבה יותר ישירים מספרי מבוגרים, ההומור שלהם לא גס (היום זה מתחיל להשתנות) וכשהם טובים לא צריך לשנות בהם מילה. וכשאני אומר "ספרי ילדים", זה כולל מבחינתי ספרים לגיל הרך כמו "אריה הספריה", "איה, אאוץ', אווה" ו"דרקון - אין דבר כזה", ספרים קצת יותר מתוחכמים כמו "ניקולא הקטן", וגם ספרים לכיתות א' ב' כמו "המלך מתיא" וכמו הספר הזה.

כן, הספר הזה הוא ספר ילדים והוא אחד הטובים שבהם. כמו הרבה ספרים מתקופתו הוא מספר על ילד ניצול שואה שנקלט בקיבוץ ישראלי. שלא כמו ספרים אחרים, הספר הזה מקבל תפנית: אברהמלה והשואה אינם המוקד. הספר מתמקד בילדי בקעת הירדן, בעזיבת הקיבוץ בתש"ח ובהחלטה הנחרצת לשוב. הוא מתאר בלי פיוטיות, בלי נוסטלגיה ובלי פטריוטיות מוחצנת את הרגשות הפשוטים של אהבה לבית ולאדמה.

היום אין ספרים כאלה, לא מפני שהאהבה נעלמה, אלא מפני שההתייחסות אליה היא לא פוליטיקלי קורקט. חבל.