כשסיימתי לקרוא את הספר לא כל כך הבנתי את כל התשבוחות שהוא קיבל. לאו דווקא באתר הזה, בכלל. לקח לי זמן.

זה ספר עתידני שנכתב בשנות החמישים של המאה הקודמת ומתאר חברה מנוכרת, תרבות אינסטנט, מסרים מיידיים, המונים שנשלטים באמצעות תקשורת אלקטרונית אינטראקטיבית, שלטון שמכתיב מה לחשוב ואיך לחשוב, תוך שמירה על רמת שביעות רצון גבוהה של נתיניו. זה ספר רזה, מין משל, שהדמויות בו רזות ועיקרו הרעיונות שהוא מביא. והכל בו נכון, כלומר, עם רבים מהמסרים שיש בו אני מסכימה, רק מה, זה נעשה קצת בהפוך על הפוך, כיוון שדווקא כשאתה מבקר שלטון שלא מאפשר חופש מחשבה וחברה שחיה עם זה בשלום כל עוד מספקים לה לחם ושעשועים, דווקא אז אתה לא יכול להיות כל כך נחרץ וחד מימדי. זה פשטני מידי.

החלק הזה בספר, היה בו חידוש כשהוא נכתב, על רקע המשטרים הטוטליטריים של מחצית המאה העשרים, על ידי מי שהושפע משריפת הספרים ב 1933, כי זה עוד היה הרבה לפני שקורט קוביין שר על ניכור ורדידות, בימים שפוסטר וואלאס עדיין לא נולד. היום, פרט לזה שהמסר קצת שחוק, נדרש דיון מעמיק יותר. להגיד שהיה פה שמח לפני היות התקשורת האלקטרונית זה גם לשכוח כל מיני דברים, כמו זה שאנשים עבדו הרבה יותר קשה, שהמידע היה הרבה פחות זמין, שהשכלה רחבה היתה נחלתם של מעטים ושדיאלוג עם אנשים שלא נמצאו בטווח ראייתך היה הרבה פחות טריוויאלי. זה שאת האופיום החליפו תרכובות סינטטיות לא הופך את החלוקה שלהן להמונים לא לטובה יותר ולא לרעה יותר, זה סתם אחרת. תמיד אפשר היה להסיח את הדעת ממה שחשוב באמת.

אבל יש בו עוד משהו ואולי שם נמצא עיקר הכוח שלו. הוא מדגים באופן מאד יפה את ההתפכחות של היחיד. אחד הדברים היותר מפחידים, לפחות אותי, זה העיוורון שבשגרה. כשאתה נמצא מספיק זמן בחברה מסויימת אתה בדרך כלל מתחיל לקבל את חוקיה ואת הנורמות הנהוגות בה בלי לשאול יותר מידי שאלות ורוב האנשים, אני חושבת, מאבדים את היכולת לקחת צעד אחורה ולהסתכל על עצמם ועל הסביבה שלהם במבט אובייקטיבי. זה קורה בכל מקום. אפילו כאן, באתר הזה. וזה שאתה יודע שזה קורה, לא תמיד מספיק. הצורך למצוא חן ולזכות בהכרה הוא כל כך בסיסי, ההשתקה של מי שלא מיישר קו, בידי הרוב, כאשר זה שבע רצון, היא בדרך כלל כל כך יעילה, כך שמה שנראה מופרך הוא לא הצעקה "המלך עירום" אלא דווקא העובדה שהיא גרמה לאנשים להבין שזו אכן המציאות. בעולם "האמיתי" לא כולם מתפכחים ככה בבת אחת, והיכולת של היחיד, בפרט אם מדובר בקונפורמיסט, לצאת מהשורה, היכולת הזאת נבחנת כאן ואני לא חושבת שהוא מציע פה תשובה חד משמעית. כנראה שאין כזאת.

כשסיימתי לקרוא את הספר לא כל כך הבנתי את כל התשבוחות שהוא קיבל. לאו דווקא באתר הזה, בכלל. לקח לי זמן.

זה ספר עתידני שנכתב בשנות החמישים של המאה הקודמת ומתאר חברה מנוכרת, תרבות אינסטנט, מסרים מיידיים, המונים שנשלטים באמצעות תקשורת אלקטרונית אינטראקטיבית, שלטון שמכתיב מה לחשוב ואיך לחשוב, תוך שמירה על רמת שביעות רצון גבוהה של נתיניו. זה ספר רזה, מין משל, שהדמויות בו רזות ועיקרו הרעיונות שהוא מביא. והכל בו נכון, כלומר, עם רבים מהמסרים שיש בו אני מסכימה, רק מה, זה נעשה קצת בהפוך על הפוך, כיוון שדווקא כשאתה מבקר שלטון שלא מאפשר חופש מחשבה וחברה שחיה עם זה בשלום כל עוד מספקים לה לחם ושעשועים, דווקא אז אתה לא יכול להיות כל כך נחרץ וחד מימדי. זה פשטני מידי.

החלק הזה בספר, היה בו חידוש כשהוא נכתב, על רקע המשטרים הטוטליטריים של מחצית המאה העשרים, על ידי מי שהושפע משריפת הספרים ב 1933, כי זה עוד היה הרבה לפני שקורט קוביין שר על ניכור ורדידות, בימים שפוסטר וואלאס עדיין לא נולד. היום, פרט לזה שהמסר קצת שחוק, נדרש דיון מעמיק יותר. להגיד שהיה פה שמח לפני היות התקשורת האלקטרונית זה גם לשכוח כל מיני דברים, כמו זה שאנשים עבדו הרבה יותר קשה, שהמידע היה הרבה פחות זמין, שהשכלה רחבה היתה נחלתם של מעטים ושדיאלוג עם אנשים שלא נמצאו בטווח ראייתך היה הרבה פחות טריוויאלי. זה שאת האופיום החליפו תרכובות סינטטיות לא הופך את החלוקה שלהן להמונים לא לטובה יותר ולא לרעה יותר, זה סתם אחרת. תמיד אפשר היה להסיח את הדעת ממה שחשוב באמת.

אבל יש בו עוד משהו ואולי שם נמצא עיקר הכוח שלו. הוא מדגים באופן מאד יפה את ההתפכחות של היחיד. אחד הדברים היותר מפחידים, לפחות אותי, זה העיוורון שבשגרה. כשאתה נמצא מספיק זמן בחברה מסויימת אתה בדרך כלל מתחיל לקבל את חוקיה ואת הנורמות הנהוגות בה בלי לשאול יותר מידי שאלות ורוב האנשים, אני חושבת, מאבדים את היכולת לקחת צעד אחורה ולהסתכל על עצמם ועל הסביבה שלהם במבט אובייקטיבי. זה קורה בכל מקום. אפילו כאן, באתר הזה. וזה שאתה יודע שזה קורה, לא תמיד מספיק. הצורך למצוא חן ולזכות בהכרה הוא כל כך בסיסי, ההשתקה של מי שלא מיישר קו, בידי הרוב, כאשר זה שבע רצון, היא בדרך כלל כל כך יעילה, כך שמה שנראה מופרך הוא לא הצעקה "המלך עירום" אלא דווקא העובדה שהיא גרמה לאנשים להבין שזו אכן המציאות. בעולם "האמיתי" לא כולם מתפכחים ככה בבת אחת, והיכולת של היחיד, בפרט אם מדובר בקונפורמיסט, לצאת מהשורה, היכולת הזאת נבחנת כאן ואני לא חושבת שהוא מציע פה תשובה חד משמעית. כנראה שאין כזאת.