ביקורת ספרותית על מבצע שיילוק מאת פיליפ רות
ספר טוב

---

הגעתי אל הספר בעקבות המלצה של חבר ששמע שאהבתי את "את והב בסופה" (של עמוס קינן) ואת "Flow My Tears, The Policeman Said" (של פיליפ ק. דיק), ששניהם עוסקים במשברי זהות - בראשון מדובר בגיבור שמגלה שבעצם חי עוד אדם עם אותו שם כמו שלו, בשני מדובר באדם שמגלה שפשוט הוא לא קיים בשום מקום.

מבצע שיילוק קרוב יותר אל הרעיון של "את והב בסופה" - פיליפ רות יום אחד מגלה שקיים עוד פיליפ רות, שמסתובב לו בישראל של שנת 1988 ומציג את עצמו כפיליפ רות, הסופר, ומקדם רעיון מהפכני בשם "תפוצנות" - החזרתם של יהודי אשכנז לגולה, בכדי למנוע שואה יהודית בארץ ישראל. מכאן ואילך הסופר מנסה להתחקות אחר עקבותיו של החקיין, ונקלע למשבר זהות לא רק ברמה האישית, אלא ברמה הלאומית - עם שתי שאלות שמאוד בערו בשנת 1988 - האחת היא משפטו של ג'ון דמניוק, משפט שמלווה את הסיפור לכל אורכו ונוסך לו נופך קודר, של זכר השואה ותוצאותיה על חיי הישראלים, והשניה נוגעת לאינתיפאדה (הראשונה) שפרצה ב-1987, עם כל הפצועים, העצורים, ההרוגים הפלסטינאים (בתקופה שבה רק החלה להתגבש זהות פלסטינאית כזהות "לגיטימית"), יחד עם הצד הישראלי שנע בין הכחשה לבין נטילת האשמה בגאווה.

זהו סיפור יהודי לקורא יהודי, בין אם אמריקאי או ישראלי. אני לא סותם בוחר במילה "יהודי", כי חבויה בה משמעות נוספת, משמעות שפיליפ רות מתמודד איתה לכל אורך הספר - הגלותיות. פיליפ רות האחר, לו פיליפ רות המקורי בוחר לקרוא "מוישה פיפיק", מקדם רעיון של שיבה לגולה - לטענתו, המולדת היהודית, לפחות עבור יהודי אשכנז, אינה בסביבה הערבית בארץ, כי אם בגולה, שם התפתחו, שם יצרו, שם חיו - למעט "פיפס" קטן בהיסטוריה האנושית. פיליפ רות (המקורי) עצמו חי באמריקה, ולמרות שהוא מבקר בארץ, מתעד את המתרחש בה, ואף נפגש עם אהרון אפלפד, סופר עברי ישראלי "מקומי" (שנולד בגולה וחווה את השואה על בשרו) - הוא-הוא היהודי הגלותי.

בעיניי זה מדגיש בדיוק את הפער שבין "עברי" ל"יהודי". העברי הוא "יצור" המסוגל להתקיים רק במולדתו. עבור היהודי, המולדת היא שאלה זניחה - בארץ, באמריקה, או במסגרת "בריחת המוחות" מברלין - יהודי יכול להתקיים כיהודי, ואף להצמיח תרבות יהודית עשירה. לעומת זאת, היהודי המקומי - יש בו עוד משהו - הוא העברי האמיתי. זה כבר לא משנה מאין הוריו הגיעו - קיומו בארץ הוא קיום עברי, שונה מן התרבות הגלותית היידית, או האמריקאית שמנסה להזכיר לעצמה שהיא יהודית (כך פיליפ רות מתאר למשל את ילדותו בכיתה ללימוד עברית - כ"פשרה" בין הסבים היהודים מהשטייטל לבין ההורים ה"פרוגרסיביים" שהגרו לאמריקה).

הספר לא הכי קל לקריאה - חלקים גדולים ממנו כתובים כ"זרם מחשבה" אחד מבולבל, עמוס שאלות וויכוחים שבין אדם לעצמו. אמנם אין ספק כי העלילה בדיונית לחלוטין, אך הגדרת הספר כ"וידוי", כפי שעשה רות, אינה רחוקה אף היא מן המציאות - ויש כאן, לדעתי, גילוי אישי דיי חושף של פיליפ רות כלפי עצמו - כמובן, בעזרתו של פיליפ רות "האחר", הוא מוישה פיפיק.

ממליץ בחום, אבל... כדאי לנשום עמוק ולהתאזר בסבלנות לאורך הקריאה.

"קרוב לוודאי שהדבר הראשון שמלמדים בבתי-הספר לטרוריסטים הוא שבני-אדם שוקדים פחות על ביטחונם כשהם מלקטים מזון. המקום השני הטוב ביותר לשים בו פצצה הוא בית-זונות."
(עמ' 109)

» ביקורות נוספות של קורנליוס
» ביקורות נוספות על מבצע שיילוק