גב' קני-פז שלום רב, אני מבקש להודות לך מקרב לב על הספר שערכת ונטלת בו חלק "רק הילדות אינה מזדקנת – בשואה היינו ילדים" בהוצאת כרמל. קראתי את הספר בנשימה עצורה וב'חתיכה אחת' במשך מספר שעות, ונותרתי נפעם מאוסף חוויות החיים שלא ניתן להסבירן, אלא בנשגב שביכולת ההישרדות האנושית הודות לחסדים של אחרים והודות לנסים מחד, וּבַנִקלה, במגונה ובנפשע-ללא-סליחה וכפרה, שבהתנהגות שבני אנוש יכולים להגיע לשפלותיה, מאידך.
אני יליד הארץ, בן לילידי הארץ, אך זכר השואה מפעם בי בשל החינוך שקיבלתי בבית, בשל היכרות ההיסטוריה ולימודה המתמיד, ובשל מחברים ומכרים ניצולי שואה, בניהם ונכדיהם, עמם אני נמצא בקשר הדוק על רקע אישי. בהקשר זה אציין במיוחד חבר קרוב, שהנו בגיל אבי (כבן 80), אשר הוא, אמו ושלושת אחיו ואחיותיו, שרדו את התופת והותירו מאחוריהם משפחה גדולה ואת אבי המשפחה. הם הגיעו לארץ, והקימו מחדש משפחה לתפארת, המשתרעת על ענפים רבים ושבוכים, כשאם המשפחה, הסבתא רבתא, זכתה לנכדים, ונינים.
הסיפורים שקראתי בספרך, שנכתבו בידי מי שאינם 'סופרים' נשמעים, למעצבה, כה דומים לסיפוריו של חברי זה, ולכן גם תחושת ההיכרות האינטימית שעלתה בי עת קראתי בספר. נדמה גם, כי דווקא התיאור ה"רזה" שמאפיין את מרבית הסיפורים, הוא זה שהופך אותם לכּה אמיתיים ומציאותיים, אף כי מי שלא חוות את התופת הזו, לא יכול ולא רשאי, לדעתי, להתיימר להבין אותה – כי אין דרך להבין זאת.
הספר הוא אות ומופת לדרך שבה יש להמשיך ולהנחיל את זכר החסר הגדול שיצרה השואה בעם ישראל, ואת האובדן העצום של עושר אנושי, על כל המשתמע מכך, בכל תחומי החיים, היצירה, הדת, ההגות והמדע, שירדו לטמיון ההיסטוריה, ושיכלו לשנות את פני העולם, איש איש בדרכו. שישה מיליון דרכים הן אינסוף בהקשר זה, ואין דרך לכפר, ואין דרך להבין את שאיננו עוד. דווקא הסיפורים האישיים ה"קטנים" לכאורה, הם שממחישים עד כאב, את עוצמת האובדן והיקפו – ברמה האישית, וברמה הלאומית שלנו, כעם היהודי.
