ביקורת ספרותית על שתיים דובים - ספריה לעם #673 מאת מאיר שלו
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 1 באוקטובר, 2013
ע"י לי יניני


אין ספק שמי שאוהב את ספריו של מאיר שלו יתאהב גם בספר הזה.
הסיפור רווי במטאפורות, ציטוטים מהתנ"ך, נופים, טבע, שפה איכותית עם המון יופי לצד מעשים מכוערים.
העלילה מסופרת על ידי רותה-מורה לתנ"ך ופטפטנית לא קטנה. ד"ר ורדה קנטי באה לבקר את רותה למה? כי ד"ר ורדה קנטי עורכת עבודת מחקר על מושבות הברון. שם המחקר: "סוגיות מגדריות במושבות הברון".
נשמע שלרותה יש המון סיפורים מעניינים על המושבה. הסבא של רותה תבורי- זאב הייתה לו רטייה על עין אחת וניראה כמו שודד ים. לכל שלושת בניו הוא קרא בשמות של חיות טורפות: דב, זאב ואריה. ציטוט: "גמרנו עם כל היענק'ל והשמר'ל והמוט'ל. מעכשיו יהיו פה דובים וזאבים ואריות..."
דב-נהרג במלחמת השחרור
זאב-נפטר בגיל 92 באמצע טיול בכרמל
אריה-מת בבית אבות.
כל הסיפור מובא עם חוש ההומור המיוחד של רותה. אישה מיוחדת, דעתנית שגם צוחקת על עצמה... ומידי פעם מתמקדת בסיפורים שהיא מספרת לתחקירנית ורדה.
הסיפור מורכב ממספר סיפורים שכולם מסופרים יחדיו. רצח מסתורי, הסיפור של סבא זאב והסיפור המשפחתי שלה. לדוגמא, פגישתה עם איתן החתיך "בעלה הראשון" שאחרי "המקרה" הוא הפך למישהו אחר ואז הוא נקרא "בעלה השני". ציטוט עמוד 147: "... שהמת הזה יהיה בעלי השני".
הבעל השני (זה אותו איתן) השתנה לחלוטין: הוא לא דיבר, לא ישן איתה במיטה ונעלם ממנו החיוך.
לכל החיות הטורפות הללו מצטרף הזוחל התנכי - הנחש שהכיש את נטע וגרם למותו.
כל הסיפור מחובר טלאים טלאים ומי שמחבר את הטלאים זו רותה.
יש בסיפור הזה רצח, התאבדות, אהבה, נטישה, קנאה, עדות שקר, בגידה, שכול ועוד.
השפה בהחלט עשירה והדימויים שנבחרו מביעים את הסיפור המזעזע, המטלטל והמורכב הזה.
רותה מאבדת בסיפור הזה את בנה, את בעלה ולא רק אותם.
כשמתחילים לקרוא את הספר זה ניראה כמו בלגן גדול כי הוא מורכב מכמה סיפורים והטלאים מתחברים בהמשך... ציטוט עמוד 18: "והטבע נראה כמו בלגן אחד גדול, אמר לה לא אחת אבל הוא לא. כל דבר בטבע מונח במקומו"...


רותה נקראת על שם סבתא וכשהיא הולכת לבקר בבית העלמין היא רואה את השם הרשמי שלה חקוק על המצבה. כך היא מתלוצצת עם ורדה התחקירנית. ציטוט עמוד 44: "...אני פוקדת גם את הקבר של סבתא שלי ורואה את השם הרשמי שלי חקוק על מצבה: פ"נ רות תבורי, ומתחת כתוב: אשת חיל, אם לבניה, רעיה לבעלה. שמו כמו ההערות שכותבים בתעודות בית הספר לידי הציון, לא? אז בתור רעיה לבעלה סבתא שלי קיבלה בלתי מספיק, אבל בכל השער טוב עד טוב מאוד". זאת רותה המתלוצצת, שמתבדחת ומעבירה את הסיפור כביכול בהתבדחות.
על בנה נטע היא כותבת... ציטוט עמוד 152: גם בעיתון כתבו, אבל לא שש וקצת ולא שש וחצי אלא שש בדיוק. ולא את המילה אלא הספרה, נטע תבורי ובסוגרים שש, הוכש למוות על ידי נחש. ולמטה באותיות קטנות: טרגדיה במדבר. ילד מצא את מותו בטיול עם אביו. איזה ביטוי משונה זה, מצא את מותו. הרי זה המוות שמוצא את הקורבן ולא הקורבן אותו. זאת המומחיות של מלכמוות, לא? לשנן נון-צדיקים, ללמוד צירים, לנווט, להגיע, למצוא, לזכור כתובות...."

לסיכום: אהבתי את השפה הנהדרת, את הדימויים והמטאפורות. אפילו את בחירת השמות לבנים של זאב שהם בעצם שמות של חיות טורפות אהבתי. מאידך היה לי קשה עם המעשה הנורא.
נדרש ממני מאמץ לכתוב את הסקירה וחלפו אצלי לא פעם המחשבות לוותר על כתיבת סקירה, כדי לא לקלקל לכל אלה שרוצים לקרוא וניזונו מהמלצות חיוביות ומתמוגגות.
ציטוט מעמוד 160 מסכם את מה שאני הרגשתי בסיפור הזה: " ... אני כותבת את הסיפורים הנוראים על המעשים הנוראים שעשו הגברים הנוראים שאני אוהבת, ובעצם – הדברים הנוראים שגם אני הייתי עושה אם הייתי מאה אחוז גבר".
אני לא אוהבת מעשים נוראים...אנחנו מספיק ניזונים מהם בחיי היום יום על ידי כלי התקשורת המקיפים אותנו.
קריאה נעימה למרות הציטוט מעמוד 160.
לי יניני
10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ