אפרתי - חושבת כמוך בתגובתך ".... כל התרבות משפילה את עצמה",ונטעלי -ואכן יש מקום לאופטימיות,זוכרת שהבנות היו קטנות אילצתי אותן לבקר במוזיאונים,הצגות ,וכמובן ספרייה וספרים ,היו הרבה טרוניות ,התנגדות ומרד מצידן ,אבל התעקשתי כשעוד יכולתי להתעקש ,היום הן הולכות מיוזמתם למוזיאונים ,להצגות וכו . בסופו של יום מה שמשקיעים בדר"כ מניב את עצמו .

נכון. פעם היה צריך לרכוש כרטיס, להתעטף בפרווה, ללכת להיכל התרבות, להקשיב למוזיקה, להירדם, לנחור בקול, להפריע לסובבים... היום רק מי שאוהב הולך, מי שאוהב שומע בדיסקים באיכות מעולה, בערוץ מצו ובכלל, נגיש נגיש. מצד שני הנגישות לא הפכה את התרבות ליותר פופולארית. ע"ע המקומות הריקים באולמות הקונצרטים. אבל זה מה יש.

אפרתי, לבי איתך ובכל זאת יש מקום גם לאופטימיות אני מאמינה שהרבה מאהבת הספרות שלי ספגתי מהבית, מספרים שתמיד היו בהישג יד, קראו לי, לקחו אותי לספריה, עודדו שיחות על ספרים ולא רק, בכלל, מוזיאונים, צפיה משותפת בהצגות וכו'...כל אלה מעשירים ומפתחים את עולמו של אדם בילדותו ונשארים עמו להמשך חייו. כך אני מאמינה וכך גם אעביר גם לדור הבא. מה שייקחו, ייקחו. אחד מיתרונות הקידמה הבולטים הוא שלמרות ההצפה האדירה ביצירות מגוונות (חלקן אכן בטעם רע מאוד), יש גם נגישות רבה יותר ליצירות שמעניינות אותך ("יוטיוב", ספריות וכו') :)

נטעלי, את צודקת, אבל כל התרבות משפילה את עצמה אל ההמון, אל טעם העם, אל המכנה המשותף הנמוך, אל הדמגוגי, הפופולארי, ההמוני, הוולגארי וכולי וכולי. גם פעם היתה תרבות אליטיסטית ותרבות להמונים. זה בולט במיוחד בתרבות להמונים מלפני מאתיים-שלוש מאות שנה שהפכה אליטיסטית היום, כמו אופרה, כמו מוסיקה ווקאלית של שירי עם. אבל עצם העובדה שתרבות להמונים כמו מחזות של שייקספיר ואופרות של ורדי שהיו מיועדים להמון העם, בכיכרות, בתיאטרוני רחוב, באולמות שבהם המון העם עמד למטה והאצילים ישבו בתאי היציעים, מעידים על ההידרדרות שלנו. כמה אנשים צורכים היום את התרבות הזאת? ובעידן של נגישות, פרסום, רייטינג והצלחה כלכלית כמייצגת הצלחה תרבותית, אין לנו להלין על המו"לים, אלא על עצמנו. זה ההבדל בין שירו של אלתרמן פגישה לאין קץ לבין יאללה לך הבייתה מוטי. פעם משפטים כמו: שם לוהט ירח כנשיקת טבחת, עשו לנו את זה, היום, אלה משפטים כמו: מלבאס אותי אתה עשית תואר... (וכן, את הפסוק מהשיר פגישה לאין קץ שלפתי מהזיכרון, מיאללה לך הביתה חיפשתי בגוגל...)

אני אני שמעתי המלצות על הספר וטרם קראתי ועם זאת, לא חושבת שהמו"לים לא מתרגמים ספרים טובים - הנה רק עכשיו קראתי את הביקורת המצויינת שפורסמה פה על ספרו של אייטמטוב "נמר השלג", וזכורה לנו היטב הביקורת על "טוטם זאב" והדיון הסוער בעקבותיו על בחירות המו"לים וכו'... :)
רק אעיר שכאשר בחודשיים האחרונים הספר המתורגם הנמכר ביותר, שמככב בראש רשימות רבי המכר, הוא "חמישים גוונים של אפור", קצת קשה לבוא בטענות אל המו"לים...חוץ מזה ששאלת הטעם הטוב של הציבור ושאלת האיכות מול בידור המוני ונחות הן שאלות שחורגות מתחומי הספרות וקשורות בטלויזיה, קידמה בכלל ועוד.

זיגפריד לנץ הוא מהסופרים הגרמנים הנפלאים שכתבו אחרי מלחמת העולם השניה, כמו גינתר גראס והיינריך בל. הם כתבו בצל הזיכרון הנורא של השואה ושל המלחמה. ספריהם הנהדרים תורגמו לעברית בשנים שבהם היה חשוב להעלות את הקורא אל הספר ולא להוריד את הספר אל הקורא, בשנים שבהם שיקולי המו"לים בעניין התרגום הסתכמו במילה אחת: מעולה = יתורגם. רע = לא יתורגם.

גם אני שמעתי עליו המלצות רבות וחמות מאוד מקוה לקרוא אותו בהזדמנות.

קראתי את הספר מזמן מזמן ותוכנו לא זכור לי בכלל, אבל הוא זכור לי כספר נפלא.